יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל־תֵּ֣שְׁתְּ ׀ אַתָּ֣ה ׀ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹאֲכֶ֛ם אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃

יין ושכר. יַיִן דֶּרֶךְ שִׁכְרוּתוֹ (ספרא):

בבאכם אל אהל מועד. אֵין לִי אֶלָּא בְּבֹאֲכֶם לַהֵיכָל, בְּגִשְׁתָּם לַמִּזְבֵּחַ מִנַּיִן? נֶאֱמַר כָּאן בִּיאַת אֹהֶל מוֹעֵד וְנֶאֱמַר בְּקִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם בִּיאַת אֹהֶל מוֹעֵד, מַה לְּהַלָּן עָשָׂה גִישַׁת מִזְבֵּחַ כְּבִיאַת אֹהֶל מוֹעֵד, אַף כָּאן עָשָׂה גִישַׁת מִזְבֵּחַ כְּבִיאַת אֹהֶל מוֹעֵד (שם):

חֲמַר וּמְרַוֵי לָא תִשְׁתֵּי אַתְּ וּבְנָיךְ עִמָךְ בְּמֵעַלְכוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא וְלָא תְמוּתוּן קְיַם עָלָם לְדָרֵיכוֹן

ושכר. העשוי ממין חטה או דבש או תמרים כי היין משחית הדעת לשותיו ויתערבו לו הדברים. על כן ולהבדיל כי אתה כהן גדול ותבדיל בין מקום הקדש ובין החול והוא מלשון חלול גם יתכן בין יום קודש לחול:

יין ושכר. פרש״‎י דרך שכרות. כלומר שיעור כדי שכרות כדאי׳‎ במס׳‎ כריתות פרק אמרו לו רבי אליעזר אומר יין ושכר אל תשת שלא תשתהו כדרך שכרותו הא אם הפסיק בו או אם נתן לתוכו מים כל שהוא פטור.

אל תשת. אעפ״‎י שנותנים יין ושכר לשאר אבלים כדכתיב תנו שכר לאובד ויין למרי נפש אתה ובניך אל תשת כי אין לכם לנהוג דין אבלות. ועוד שאתם אסורים בו ויש בו חיוב מיתה בעת בואכם אל אהל מועד כי אין דרך להיות שכור עובד.

יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְגוֹ׳. סָמַךְ צִוּוּי זֶה לְכָאן לְפִי שֶׁלֹּא נִבְרָא הַיַּיִן כִּי אִם לְנַחֵם בּוֹ הָאֲבֵלִים (עירובין סה), וְיַחְשֹׁב אַהֲרֹן שֶׁבְּאֶבְלוֹ לְפָחוֹת מֻתָּר לוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן, עַל כֵּן הִזְהִירוֹ כָּאן שֶׁאֲפִלּוּ בְּאֶבְלוֹ אָסוּר לוֹ לִשְׁתּוֹתוֹ דֶּרֶךְ שִׁכְרוּת. וְרַשִׁ״י פֵּרֵשׁ עַל ״וַיִּדֹּם אַהֲרֹן״ שֶׁקִּבֵּל שָׂכָר עַל שְׁתִיקָתוֹ, שֶׁנִּתְיַחֵד לוֹ לְבַדּוֹ דִּבּוּר זֶה. רָמַז כָּאן שֶׁנִּקְרָא שִׁכּוֹר כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, עַל כֵּן נִתְיַחֵד אֵלָיו הַדִּבּוּר לְהוֹרוֹת לוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּל כָּךְ שִׁכּוֹר עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אֶלָּא יִהְיֶה כָּל זְמַן מְיֻשָּׁב בְּדַעְתּוֹ עַד שֶׁיּוּכַל לְהָשִׁיב. זֶהוּ שֶׁאָמַר: ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר״, בְּמִלַּת ״לֵאמֹר״ חָתַם לוֹ כָּל הָעִנְיָן, לוֹמַר לְךָ שֶׁיִּהְיֶה מוּכָן תָּמִיד לֵאמֹר וּלְהָשִׁיב לַמֶּלֶךְ בָּרוּךְ הוּא. וְכָל מִצְוָה זוֹ בָּאָה לוֹ בִּזְכוּת ״וַיִּדֹּם אַהֲרֹן״.

דָּבָר אַחֵר: רָמַז כָּאן לְמַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם סה.): נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד, לְפִיכָךְ נִתְיַחֵד אֵלָיו הַדִּבּוּר כְּמֶלֶךְ הַמְגַלֶּה לְעַבְדּוֹ אֵיזוֹ סוֹד וְלֹא רָצָה שֶׁיֵּדְעוּ בוֹ אֲחֵרִים. וְרָמַז לוֹ שֶׁלֹּא יוּכַל הָאָדָם לָבֹא בְּסוֹד ה׳ כִּי אִם בִּתְנַאי זֶה שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה יַיִן, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁנִּכְנַס יַיִן יָצָא הַסּוֹד. עַל כֵּן נִתְיַחֵד אֵלָיו הַדִּבּוּר כִּמְגַלֶּה לוֹ לְבַד אֵיזוֹ סוֹד, וּמַזְהִירוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה יַיִן כְּדֵי שֶׁלֹּא יְגַלֶּה הַסּוֹד.

דָּבָר אַחֵר: לְפִי שֶׁהַשְּׁתִיקָה יֵשׁ לְסַפֵּק בָּהּ, אִם הוּא שׁוֹתֵק וּמִצְטַעֵר וְקוֹרֵא תִּגָּר בְּלִבּוֹ עַל מִשְׁפְּטֵי ה׳, אוֹ אִם הוּא שׁוֹתֵק וְשָׂמֵחַ בְּלִבּוֹ כְּמִדַּת הַצַּדִּיקִים שֶׁשְּׂמֵחִין בַּיִּסּוּרִין. עַל כֵּן נִתְיַחֵד אֵלָיו הַדִּבּוּר כְּדֵי לְגַלּוֹת עַל טֹהַר מַחֲשַׁבְתּוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ כִּי אִם מִתּוֹךְ שִׂמְחָה. וְדִבּוּר זֶה, הַיְינוּ שֶׁשָּׁרְתָה עָלָיו הַשְּׁכִינָה מִתּוֹךְ שִׂמְחַת לְבָבוֹ, בָּזֶה נוֹדַע לַכֹּל כִּי הָיָה שָׂמֵחַ בַּיִּסּוּרִין כְּמִדַּת הַצַּדִּיקִים.

דָּבָר אַחֵר: לְפִי שֶׁדְּמִימָה זוֹ הִיא הוֹרָאָה שֶׁאֵינוֹ מִתְפַּעֵל בְּכָל הַמְּאֹרָעוֹת שֶׁבַּגּוּפוֹת, וּבְוַדַּאי כֻּלּוֹ שִׂכְלִי כְּאֶחָד מִצְּבָא הַמָּרוֹם, כִּי מִצַּד הַשֵּׂכֶל אֵין הָאָדָם מִתְפַּעֵל מֵהֶם. עַל כֵּן דִּין הוּא לְהִתְיַחֵד אֵלָיו הַדִּבּוּר בְּלֹא אֶמְצָעִי, כִּי גַּם הוּא נַעֲשָׂה רוּחָנִי כְּמֹשֶׁה מִצַּד דְּמִימָה זוֹ.

דָּבָר אַחֵר: לְפִי שֶׁאַזְהָרַת הַשְּׁתִיָּה יֵשׁ בָּהּ רֶמֶז אֶל הַשְּׁתִיקָה, כִּי כָּל שִׁכּוֹר מַרְבֶּה דְּבָרִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי כג כט-ל): ״לְמִי שִׂיחַ וְגוֹ׳ לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן״ וְגוֹ׳, וּכְתִיב (זכריה ט יז): ״וְתִירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתוּלוֹת״, עַל כֵּן בִּזְכוּת ״וַיִּדֹּם אַהֲרֹן״ נִתְיַחֵד אֵלָיו דִּבּוּר זֶה, כִּי עַל יָדוֹ לֹא יַרְבֶּה בְּשִׂיחָה בְּטֵלָה אוֹ מַזֶּקֶת, כִּי לָשׁוֹן הָרָע תְּלָתָא קָטֵיל (דב״ר ה י). לְכָךְ נֶאֱמַר ״וְלֹא תָמֻתוּ״, מִלְּבַד מַה שֶּׁהַשִּׁכְרוּת מֵמִית בְּטֶבַע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי יד יב): ״יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת״, יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר סוֹפֵי תֵיבוֹת שֵׁכָר, כִּי עַל יְדֵי הַשֵּׁכָר הַכֹּל בְּעֵינָיו לְמִישׁוֹר, כְּאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא עה.): כָּל הַנּוֹתֵן עֵינָיו בְּכוֹסוֹ, כָּל הָעֲרָיוֹת דּוֹמוֹת בְּעֵינָיו לְמִישׁוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג לא): ״יִתְהַלֵּךְ לְמֵישָׁרִים״. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת״, כִּי הָאַחֲרִית מִן יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר הוּא אוֹתִיּוֹת שֵׁכָר, וְהוּא דַּרְכֵי מָוֶת, כִּי הוּא מֵמִית הֵן בְּדֶרֶךְ עֹנֶשׁ הֵן בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע.

וְרָמַז בְּפָרָשָׁה זוֹ אֵימָתַי אָסוּר לִשְׁתּוֹתוֹ, הוּא שֶׁאָמַר ״בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד״, רֶמֶז שֶׁשִּׁכּוֹר אָסוּר לָבֹא אֶל הֵיכַל מֶלֶךְ יִתְבָּרַךְ לְהִתְפַּלֵּל לְפָנָיו. וְאֵימָתַי מֻתָּר לִשְׁתּוֹתוֹ? כְּשֶׁהוּא מְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת הַקֹּדֶשׁ בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁלָּמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פסחים קו) מִן פָּסוּק ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת״, זָכְרֵהוּ עַל הַיַּיִן כוּ׳. זֶה שֶׁאָמַר: ״וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל״ בִּכְנִיסָה וִיצִיאָה. וְאַף גַּם זֹאת לֹא יִשְׁתֶּה אוֹתוֹ דֶּרֶךְ שִׁכְרוּת עַד שֶׁיִּהְיוּ כָּל הָעֲרָיוֹת הַטְּמֵאוֹת עָלָיו לְמִישׁוֹר, אֶלָּא יִשְׁתֶּה בְּאֹפֶן שֶׁיּוּכַל לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא לַטָּהוֹר, וּבְאֹפֶן שֶׁיּוּכַל לְהוֹרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים, וְלֹא יִטְעֶה בְּהוֹרָאָתוֹ.