וַיִּקְרָא י״א · כ״א

אַ֤ךְ אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַהֹלֵ֖ךְ עַל־אַרְבַּ֑ע אֲשֶׁר־[ל֤וֹ] (לא) כְרָעַ֙יִם֙ מִמַּ֣עַל לְרַגְלָ֔יו לְנַתֵּ֥ר בָּהֵ֖ן עַל־הָאָֽרֶץ׃

במילים פשוטות

הכתוב מתיר מקצת מן השרצים המעופפים: את אשר לו כרעיים מעל לרגליו, לנתר בהן על הארץ. רש״י מבאר ש״ממעל לרגליו״ היינו שסמוך לצווארו יש לו כמין שתי רגליים נוספות על ארבע רגליו, ובהן הוא מתחזק כדי לקפוץ ולעוף. אבן עזרא מבאר ש״לנתר״ הוא לשון קפיצה, ושהתרגום ״לקפצא בהון״ אמת, כלומר טעמו דילוג. הפסוק קובע את סימן הטהרה בחגבים המותרים: כרעיים מעל לרגליים שבהן הם מנתרים על הארץ. בכך מבחין הכתוב בין השרצים המעופפים האסורים לבין מיני החגב המותרים, שבהם יש סימן מיוחד המכשירם לאכילה, כפי שיפורט בפסוק הבא בשמות מיני החגב הטהורים.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

על ארבע. עַל אַרְבַּע רַגְלָיִם:

ממעל לרגליו. סָמוּךְ לְצַוָּארוֹ יֵשׁ לוֹ כְּמִין שְׁתֵּי רַגְלַיִם לְבַד אַרְבַּע רַגְלָיו, וּכְשֶׁרוֹצֶה לָעוּף וְלִקְפֹּץ מִן הָאָרֶץ מִתְחַזֵּק בְּאוֹתָן שְׁנֵי כְרָעַיִם וּפוֹרֵחַ, וְיֵשׁ הַרְבֵּה - כְּאוֹתָן שֶׁקּוֹרִין לנגו"שטא - אֲבָל אֵין אָנוּ בְקִיאִין בָּהֶן, שֶׁאַרְבָּעָה סִימָנֵי טָהֳרָה נֶאֶמְרוּ בָהֶם אַרְבַּע רַגְלַיִם וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם וְקַרְסוּלִין - אֵלּוּ כְרָעַיִם הַכְּתוּבִים כָּאן - וּכְנָפָיו חוֹפִין אֶת רֻבּוֹ, וְכָל סִימָנִין הַלָּלוּ מְצוּיִים בְּאוֹתָן שֶׁבֵּינוֹתֵינוּ, אֲבָל יֵשׁ שֶׁרֹאשָׁן אָרֹךְ וְיֵשׁ שֶׁאֵין לָהֶם זָנָב, וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא שְׁמוֹ חָגָב, וּבָזֶה אֵין אָנוּ יוֹדְעִים לְהַבְדִּיל בֵּינֵיהֶן:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

בְּרַם יָת דֵין תֵּיכְלוּן מִכֹּל רִחֲשָׁא דְעוֹפָא דִמְהַלֵךְ עַל אַרְבַּע דִי לֵהּ קַרְצוּלִין מֵעִלַוֵי רַגְלוֹהִי לְקַפָּצָא בְהוֹן עַל אַרְעָא

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

אשר לא כרעים. העיקר להיות לו עם וי״ו:

לנתר. אין לו אח והמתרגם אמר לקפצא בהון כמו מקפץ וטעם דולג ואמת תרגם:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

לנתר - כתרגום ויתר גוים. כמו וינתר. כמו וַיַּפֵּל מן נפל.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

אשר לו כרעים לא כתיב לו קרי.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם. כְּבָר הֶאֱרַכְתִּי בְּחִבּוּרִי עַל טוּר יוֹרֶה דֵעָה (סימן פה) שֶׁהָעִקָּר כְּפֵרוּשׁ רַשִׁ״י בָּזֶה שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ לוֹ כְּרָעַיִם הָאֲרוּכִים סְמוּכִים לְצַוָּארוֹ. וְהַטּוֹעִים לְהַתִּירָהּ כִּי אֵין מִין זֶה בַּנִּמְצָא, אַף אֲנִי הֲשִׁיבוֹתִי אוֹתוֹ גַּם אֵין מְצוּיִים אֶלָּא מִין אֶחָד מֵהָאַרְבָּעָה שֶׁהֵם שְׁמֹנָה אֲשֶׁר רָשַׁם ה׳ בַּטָּהֳרָה (חולין סה.), גַּם אֵינָם מְצוּיִים לְפָנֵינוּ מִינִים הַטְּמֵאִים שֶׁאֵין לָהֶם הַכְּרָעַיִם בְּדֶרֶךְ זֶה, וְהֵם הָרַבִּים, לְמַה שֶׁקָּדַם לָנוּ (חולין סג.) כִּי לֹא יִמְנֶה הַכָּתוּב אֶלָּא הַמּוּעָטִים, וְכָאן מָנָה הַטְּהוֹרִים אִם כֵּן הַטְּמֵאִים הֵם הַמְּרֻבִּין, וּמֵעַתָּה אֵין רְאָיָה מִמַּה שֶׁאֵין מָצוּי מִין זֶה לוֹמַר שֶׁאֵינֶנּוּ בָּעוֹלָם שֶׁהֲרֵי יֵשׁ מִינִים הַרְבֵּה וַדַּאי וְאֵינָם מְצוּיִים כָּל עִקָּר אֶצְלֵנוּ. לָכֵן כָּל יָרֵא וְחָרֵד יִירָא וְיִפְחַד לְבַל יוֹשִׁיט יָדוֹ לְשֶׁקֶץ זֶה, וְיִמְחֶה בְּשׁוֹלְחֵי יָד. וְהִנֵּה מִיּוֹם שֶׁנִּשְׁמְעוּ דְבָרַי בַּמַּעֲרָב וּפֵרְשׁוּ מֵהֶם הָרַבִּים לֹא נָגַע ה׳ עוֹד בְּמַכָּה זוֹ וְלֹא נִרְאוּ זֶה יוֹתֵר מִשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, כִּי תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת.

מקור: ספריא · נחלת הכלל