וַיִּקְרָא י״ג · י׳

וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה שְׂאֵת־לְבָנָה֙ בָּע֔וֹר וְהִ֕יא הָפְכָ֖ה שֵׂעָ֣ר לָבָ֑ן וּמִֽחְיַ֛ת בָּשָׂ֥ר חַ֖י בַּשְׂאֵֽת׃

במילים פשוטות

הכהן רואה שאת לבנה בעור, וייתכן שהיא הפכה שיער ללבן, ובתוכה יש מחיה של בשר חי. רש״י מבאר ש״מחיה״ פירושה שמקצת הלובן שבתוך השאת נהפך למראה בשר בריא, וגם היא סימן טומאה. רש״י מדגיש ששני הסימנים - שיער לבן ומחיה - כל אחד מטמא בפני עצמו, אף בלא השני, ואף על פי שהמחיה נזכרה כאן דווקא בשאת, היא סימן טומאה בכל סוגי הנגעים. אבן עזרא מסכים ומבאר ש״והיא הפכה״ מתייחס לשיער השחור שנהפך ללבן, ו״מחיה״ פירושה בשר חי המרגיש, בניגוד לבשר המת שאינו מרגיש.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ומחית. שינמי"נט בְּלַעַז, שֶׁנֶּהְפַּךְ מִקְצַת הַלֹּבֶן שֶׁבְּתוֹךְ הַשְּׂאֵת לְמַרְאֵה בָשָׂר, אַף הִיא סִימָן טֻמְאָה - שֵׂעָר לָבָן בְּלֹא מִחְיָה וּמִחְיָה בְּלֹא שֵׂעָר לָבָן - וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֶמְרָה מִחְיָה אֶלָּא בַּשְּׂאֵת, אַף בְּכָל הַמַּרְאוֹת וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן הוּא סִימָן טֻמְאָה:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְיֶחֱזֵי כֲהֲנָא וְהָא עַמְקָא חַוְרָא בְּמַשְׁכָּא וְהִיא הֲפָכַת שֵׂעָר לְחִוָר וְרֹשֶׁם בִּסְרָא חַיְתָא בְּעַמִקְתָּא

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

והיא הפכה. השער השחור ללבן:

ומחית. פירוש בשר חי והנה הבשר שלא ירגיש איננו כן:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

ומחית בשר חי - לא כמו מבושל, כי אם חי שגדלה חתיכת בשר בתוך הנגע.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

והיא הפכה כתיב ביו״‎ד.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וְהִיא הָפְכָה וְגוֹ׳ וּמִחְיַת וְגוֹ׳. פְּשַׁט הַכָּתוּב מַשְׁמַע שֶׁצָּרִיךְ שְׁנֵיהֶם לְטֻמְאָה: מִחְיָה וְשֵׂעָר לָבָן, וְרַזַ״ל אָמְרוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים וְזֶה לְשׁוֹנָם: יָכוֹל עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ שֵׂעָר לָבָן וּמִחְיָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״צָרַעַת נוֹשֶׁנֶת הִיא״, הִיא טְמֵאָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה דָּבָר אַחֵר. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר שֵׂעָר לָבָן וּמִחְיַת? מְלַמֵּד שֶׁלֹּא תִהְיֶה טְמֵאָה עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ כְּדֵי לְקַבֵּל שֵׂעָר לָבָן וּמִחְיָה, עַד כָּאן. הִנֵּה מַה שֶׁדִּיְּקוּ לְטַמֵּא בְּמִחְיָה לְבַד מֵאָמְרוֹ ״נוֹשֶׁנֶת הִיא״ קָשֶׁה, תֵּנַח מִחְיָה אֵינָהּ צְרִיכָה דָּבָר אַחֵר לְסַעֲדָהּ, מַה שֶׁאֵין כֵּן שֵׂעָר לָבָן בַּשְׂאֵת, מִנַּיִן שֶׁיַּסְפִּיק לְבַד. וְאוּלַי דְּאָמְרוֹ ״הִיא״ חוֹזֵר לְכָל אֶחָד מִשְּׁנֵי דְּבָרִים: עַל הֶפְכִּיּוּת שֵׂעָר לְלָבָן וְעַל מִחְיָה, לֹא כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בַּעַל קָרְבַּן אַהֲרֹן שֶׁחוֹזֵר אֶל הַמִּחְיָה לְבַד. אוֹ אֶפְשָׁר שֶׁדִּיּוּק ״הִיא״ חוֹזֵר לְהֶפְכִּיּוּת שֵׂעָר לָבָן שֶׁבּוֹ יַסְפִּיק בְּלֹא מִחְיַת. וּמִחְיַת לְבַד נִשְׁמַעַת מֵאָמְרוֹ בַּפָּסוּק שֶׁבְּסוֹף הָעִנְיָן שֶׁאָמַר ״הַבָּשָׂר הַחַי טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא״, מַשְׁמַע בְּלֹא תְּנַאי אַחֵר, כָּל שֶׁיֵּשׁ בָּשָׂר חַי יַגִּיד צָרַעַת. וְחוּץ מִדִּבְרֵיהֶם נִרְאֶה לִי כִּי טַעַם שֶׁלֹּא אָמַר ״אוֹ מִחְיַת בָּשָׂר״, לוֹמַר שֶׁאֲפִלּוּ הָיוּ שְׁנֵיהֶם, אִם תְּכַסֶּה הַצָּרַעַת אֶת כָּל עוֹר וְגוֹ׳ טָהוֹר, מַה שֶׁלֹּא נִשְׁמַע אִם הָיָה אוֹמֵר ״אוֹ״, כִּי מִנַּיִן לָנוּ לְטַהֵר כְּשֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי סִימָנֵי טֻמְאָה, וְלֹא חָשׁ לְמִטְעֵי לְהַצְרִיךְ לְטֻמְאָה שְׁנֵיהֶם מִטַּעַם הַנִּזְכָּר.

מקור: ספריא · נחלת הכלל