וַיִּקְרָא י״ג · ל׳

וְרָאָ֨ה הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַנֶּ֗גַע וְהִנֵּ֤ה מַרְאֵ֙הוּ֙ עָמֹ֣ק מִן־הָע֔וֹר וּב֛וֹ שֵׂעָ֥ר צָהֹ֖ב דָּ֑ק וְטִמֵּ֨א אֹת֤וֹ הַכֹּהֵן֙ נֶ֣תֶק ה֔וּא צָרַ֧עַת הָרֹ֛אשׁ א֥וֹ הַזָּקָ֖ן הֽוּא׃

טקסט הפסוק: מקרא על פי המסורה (ויקיטקסט), רישיון CC BY-SA 3.0

במילים פשוטות

הכהן רואה שמראה הנגע עמוק מן העור, ובו שיער צהוב דק, ומטמא אותו: זה ״נתק״, צרעת הראש או הזקן. רש״י מבאר ש״שער צהוב״ פירושו ששיער שחור שבו נהפך לצהוב, ו״נתק״ הוא שמו של הנגע שבמקום השיער. אבן עזרא מוסיף שהגוון הצהוב, בלשון ישמעאל, קרוב למראה הלובן, ושהמילה ״נתק״ היא מלשון ניתוק, כמו ״כאשר יונתק פתיל הנעורת״, והיא מוסבת על השיער שניתק ונפל. שני הסימנים - מראה עמוק ושיער צהוב דק - קובעים את טומאת הנתק.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ובו שער צהב. שֶׁנֶּהְפַּךְ שֵׂעָר שָׁחֹר שֶׁבּוֹ לְצָהֹב:

נתק הוא. כָּךְ שְׁמוֹ שֶׁל נֶגַע שֶׁבִּמְקוֹם שֵׂעָר:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְיֶחֱזֵי כַהֲנָא יָת מַכְתָּשָׁא וְהָא מֶחֱזוֹהִי עַמִיק מִן מַשְׁכָּא וּבֵהּ שֵׂעָר סֻמָק דַעְדָק וִיסָאֵב יָתֵהּ כַּהֲנָא נִתְקָא הוּא סְגִירוּת רֵישָׁא אוֹ דִקְנָא הוּא

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

צהוב. בלשון ישמעאל קרוב מעין הלובן:

נתק הוא. מגזרת כאשר יונתק פתיל הנעורת והטעם על השער:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

נתק - צרעת במקום שער קורא נתק, שע"י כך מתנתק השער.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

ובו שער צהב מקום שער קשה ממקום בשר חלק ומשנצטהב בידוע שהבשר מת ונחלש.

דק אף השער נחלש ונכחש מכמות שהיה.

נתק מקום שער קרוי נתק שע״‎י כך השער מתנתק.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

שֵׂעָר צָהֹב. בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים: ״צָהֹב״, צָהֹב וְלֹא יָרוֹק וְכוּ׳, אוֹצִיא אֶת כָּל אֵלּוּ וְלֹא אוֹצִיא הַלָּבָן, וְדִין הוּא: וּמָה צָהֹב שֶׁאֵינוֹ סִימַן טֻמְאָה בִּנְגָעִים סִימַן טֻמְאָה בִּנְתָקִים, שֵׂעָר לָבָן שֶׁהוּא סִימַן טֻמְאָה וְכוּ׳, תַּלְמוּד לוֹמַר ״צָהֹב״, עַד כָּאן. וְקָשֶׁה, דִּלְמָא לְגוּפוֹ אֲתָא שֶׁיְּטַמֵּא בְּנֶתֶק הֲגַם שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בִּשְׁאָר נְגָעִים, וּלְעוֹלָם הַלָּבָן מְטַמֵּא בַּקַּל וָחוֹמֶר הַנִּזְכָּר, וּמַה גַּם שֶׁלֹּא עָשָׂה הַתַּנָּא קַל וָחוֹמֶר וּמָה צָהֹב וְכוּ׳ עַד שֶׁלָּקַח בְּיָדוֹ שֶׁהַצָּהֹב מְטַמֵּא בְּנֶתֶק, מֵעַתָּה הֲגַם שֶׁאָמַר הַכָּתוּב צָהֹב בְּנֶתֶק עָשָׂה קַל וָחוֹמֶר לַלָּבָן, אִם כֵּן בַּמֶּה סְתָרוֹ בְּאָמְרוֹ ״תַּלְמוּד לוֹמַר״?

וְנִרְאֶה שֶׁדְּרָשַׁת הַתַּנָּא הִיא מִמַּה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״צָהֹב וְטִמֵּא אֹתוֹ״, וְלֹא אָמַר ״וְטִמְּאוֹ״ כְּמוֹ שֶׁאָמַר בִּשְׁנַיִם וּבִשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, וְאָמַר ״אוֹתוֹ״ לְמַעֵט הַלָּבָן עַל זֶה הַדֶּרֶךְ - ״אוֹתוֹ״ פֵּרוּשׁ הַצָּהֹב הוּא מְטַמֵּא, וּכְאִלּוּ אָמַר הַתַּנָּא תַּלְמוּד לוֹמַר ״צָהֹב וְטִמֵּא אוֹתוֹ״. וּכְמוֹ כֵן תִּמְצָא שֶׁדָּרַשׁ תַּנָּא בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים כָּל ״אוֹתוֹ״ הָאֲמוּרִים בַּפָּרָשִׁיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת מִמַּה שֶׁלֹּא אָמַר ״וְטִמְּאוֹ״. וְטַעַם שֶׁלֹּא בָּא תֵּבַת ״אוֹתוֹ״ בְּדִבְרֵי הַתַּנָּא, לְצַד שֶׁעֲדַיִן הָיָה רוֹצֶה לִדְרֹשׁ תֵּבַת ״דָּק״ שֶׁקָּדְמָה לָהּ, וְלֹא חָשׁ לְטָעוּת, כִּי אֵין דֶּרֶךְ לִפְנוֹת יָמִין וּשְׂמֹאל וְסָמַךְ עַל הַמְעַיֵּן. וְתִמְצָא שֶׁאַחַר כָּךְ דָּרַשׁ הַתַּנָּא מִעוּט ״וְטִמֵּא אוֹתוֹ נֶתֶק הוּא״, וְלֹא דָּרַשׁ בּוֹ אֶלָּא מִעוּט ״הוּא״ וְלֹא מִעוּט ״אוֹתוֹ״, שֶׁהֲרֵי כְּבָר דְּרָשָׁהּ כְּדַרְכֵּנוּ.

וְאִם תֹּאמַר אִם כֵּן נָדוּן קַל וָחֹמֶר לְטַמֵּא צָהֹב בִּשְׁאָר נְגָעִים עַל זֶה הַדֶּרֶךְ, וּמָה לָבָן שֶׁאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּנֶתֶק מְטַמֵּא בִּשְׁאָר נְגָעִים, צָהֹב שֶׁמְּטַמֵּא בְּנֶתֶק מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁיְּטַמֵּא בִּשְׁאָר נְגָעִים. וְאוּלַי כִּי מִמַּה שֶׁהֻצְרַךְ לְמַעֵט לָבָן בְּנֶתֶק יַגִּיד שֶׁחָשׁ שֶׁלֹּא לָדוּן בְּקַל וָחֹמֶר, וּמִן הַנִּמְנָע שֶׁנַּעֲשֶׂה קַל וָחֹמֶר עַד שֶׁנַּצְדִּיק לוֹמַר שֶׁאֵין הַצָּהֹב מְטַמֵּא בִּשְׁאָר נְגָעִים. וּמֵעַתָּה אֵין מָקוֹם לָדוּן בְּהֵפֶךְ, שֶׁהֲרֵי הַכָּתוּב הֵעִיד שֶׁאֵין צָהֹב מְטַמֵּא בִּשְׁאָר נְגָעִים מִמַּה שֶׁהֻצְרַךְ לְמַעֵט לָבָן בְּנֶתֶק כַּנִּזְכָּר, וְהָבֵן. וְעַיֵּן בְּפָרָשַׁת מְצֹרָע (ויקרא י״ד:ז) מַה שֶׁפִּלְפַּלְנוּ מִזֶּה בַּבָּרַיְתָא דְּשֶׁבַע פְּעָמִים הָאָמוּר בַּמְּצֹרָע.

וּפֵרוּשׁ ״צָהֹב״ אָמְרוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים וְזֶה לְשׁוֹנָם: ״צָהֹב״ וְגוֹ׳ וּלְמָה הוּא דוֹמֶה, לְתַבְנִית הַזָּהָב, וּפֵרֵשׁ רַמְבַּ״ם (נגעים פ״ו מ״א) שֶׁהוּא מַרְאֶה הַמְּעֹרָב מֵאַדְמִימוּת וְיַרְקוּת, עַד כָּאן. וְרָאִיתִי לְרַאבַ״ע זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁפֵּרֵשׁ וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: בִּלְשׁוֹן יִשְׁמָעֵאל קָרוֹב מֵעֵין הַלֹּבֶן, עַד כָּאן. נִרְאֶה שֶׁיַּחְשֹׁב כִּי לָזֶה נִתְכַּוֵּן הַכָּתוּב, וְאָנוּ מִבְּנֵי גָּלוּת יִשְׁמָעֵאל וְאוֹתוֹ גָּוֶן שֶׁקּוֹרִין אוֹתוֹ בִּלְשׁוֹן יִשְׁמָעֵאל כֵּן הוּא לָבָן דָּהוּי קְצָת, וּכְפִי זֶה הוּא בְּהֵפֶךְ מִפֵּרוּשׁ הַתַּנָּאִים. וּבִמְחִילָה מִכְּבוֹדוֹ, אִם בָּאנוּ לַחְלֹק עַל רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וּלְפָרֵשׁ מִלּוֹת הַתּוֹרָה בִּלְשׁוֹן יִשְׁמָעֵאל הָיִינוּ עוֹשִׂים תּוֹרַת שֶׁקֶר, וְכִי כְּעוּרָה זוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בִּלְשׁוֹן הַזָּהָב, וּבְפֵרוּשִׁים כָּאֵלּוּ נָתַן הָרַב יָד לְחַכְמֵי הַדּוֹרוֹת לְזַלְזֵל בִּכְבוֹדוֹ, וְכָל כְּמִין פֵּרוּשׁ זֶה יִשְׁתַּקְּעוּ הַדְּבָרִים וְלֹא יֵאָמְרוּ.

מקור: ספריא · נחלת הכלל