וְהַדָּוָה֙ בְּנִדָּתָ֔הּ וְהַזָּב֙ אֶת־זוֹב֔וֹ לַזָּכָ֖ר וְלַנְּקֵבָ֑ה וּלְאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִשְׁכַּ֖ב עִם־טְמֵאָֽה׃ {פ}

הפסוק חותם את הפרשה: ״והדוה בנידתה והזב את זובו לזכר ולנקבה ולאיש אשר ישכב עם טמאה״. רש״י מבאר ש״והזב את זובו״ מוסב על בעל שתי ראיות ובעל שלוש ראיות, שתורתם מפורשת למעלה. אבן עזרא מוסיף ש״לזכר״ פירושו זאת תורת הזב, ו״עם טמאה״ פירושו זבה או נדה. הפסוק מסכם את כל סוגי הטמאים שבפרשה: הנדה, הזב, טומאות הזכר והנקבה, והאיש השוכב עם אישה טמאה. בכך נחתמת פרשת הזבים והטומאות היוצאות מן הגוף, המקבצת את כל הדינים תחת כותרת אחת.