אשר יצוד. אֵין לִי אֶלָּא צַיִד, אֲוָזִין וְתַרְנְגוֹלִין מִנַּיִן? תַּ"ל "צֵיד" מִכָּל מָקוֹם; אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "אֲשֶׁר יָצוּד"? שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר אֶלָּא בַּהַזְמָנָה הַזֹּאת (חולין פ"ד):
אשר יאכל. פְּרָט לִטְמֵאִים (שם פ"ה):
וּגְבַר גְבַר מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן גִיוֹרָא דְיִתְגַיְרוּן בֵּינֵיכוֹן דִי יְצוּד צֵידָא חַיְתָא אוֹ עוֹפָא דִי מִתְאֲכֵל וְיֵשׁוֹד יָת דְמֵהּ וִיכַסִנֵהּ בְּעַפְרָא
אשר יצוד ציד חיה. כאיל וצבי:
או עוף אשר יאכל. גם מזה הכתוב נלמוד שלא נעזוב הגר שיאכל בארצנו חזיר או סוס או עוף דורס שהוא טמא ויתכן בעבור שצוה שלא יאכל דם ולא יראה דם נשפך חוץ מהמזבח השם צוה לכסות כל דם שאינו קרב לגבי המזבח שלא יחשוב הרואה בראותו והוא דם איל וצבי או עוף כי זבח נזבח לעבודת כוכבים ובפרשת ראה אנכי אפרש סוד זה הפסוק:
וכסה בעפר - כי אז לא יהא ראוי לאכילה.
ציד חיה לרבות כל חיה כשרה.
או עוף בין מרובה בין מועט מכאן אמרו שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכולן שחט חיה ועוף במקום אחד כסוי אחד לכולן.
חיה או עוף עוף דומיא דחיה מה חיה דאינה קרבה אף עוף דאינו קרב פרט לעוף הקרב לגבי מזבח שאין דמו טעון כסוי.
וכסהו בעפר כדי שלא יהא ראוי לאכילה.
כִּי יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף וְגוֹ׳. עִקַּר טַעַם הַכִּסּוּי הוּא לַעֲשׂוֹת הֶכֵּר שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי אֲכִילַת דָּם, אֲבָל בִּבְהֵמוֹת אֵין צֹרֶךְ בְּהֶכֵּר זֶה, כִּי כְּבָר הוּא מְזֹרָז וְעוֹמֵד בְּמָה שֶׁרוֹאֶה שֶׁנִּתַּן הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם״. וְאֵין הַפֵּרוּשׁ שֶׁזֶּה עִקַּר הַטַּעַם לְאִסּוּר הַדָּם, דְּאִם כֵּן לָמָּה אָסַר דַּם חַיָּה וְעוֹף, אֶלָּא עִקַּר טַעַם הָאִסּוּר הוּא שֶׁלֹּא יֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר, וְנָתַן מוֹפֵת עַל שֶׁהַנֶּפֶשׁ כָּלוּל תּוֹךְ הַדָּם, שֶׁהֲרֵי נְתַתִּיו עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם, וְכַפָּרָה זוֹ וַדַּאי נֶפֶשׁ תְּמוּרַת נֶפֶשׁ. וּמִזֶּה תָּבִין מִדַּעְתְּךָ טַעַם אִסּוּר הַדָּם שֶׁהוּא מִצַּד הַנֶּפֶשׁ שֶׁבּוֹ, וְזֶה טַעַם שָׁוֶה בִּבְהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, אַךְ הַכִּסּוּי הוּא לַעֲשׂוֹת הֶכֵּר שֶׁלֹּא יָבֹא לְאָכְלוֹ, אֲבָל בְּדַם בְּהֵמָה אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכֵּר כִּי דַּי לוֹ בָּזֶה מָה שֶׁרוֹאֶה שֶׁנִּתַּן הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְזֶה סִימָן לוֹ כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ. וְעוֹד שֶׁאֵין נָכוֹן שֶׁיֹּאכַל הָעֶבֶד מִשֻּׁלְחַן רַבּוֹ. אֲבָל בְּדַם חַיָּה וָעוֹף אֵין שׁוּם הֶכֵּר, עַל כֵּן צִוָּה לַעֲשׂוֹת הֶכֵּר בְּמִקְצָתוֹ עַל יְדֵי כִּסּוּי. וְאַף עַל פִּי שֶׁתּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה קְרֵבִים לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, מִכָּל מָקוֹם בְּטֵלִים הֵמָּה בְּמִעוּטָם, כִּי רוֹב הָעוֹפוֹת אֵינָן לַמִּזְבֵּחַ כְּמוֹ הַבְּהֵמוֹת.
דָּבָר אַחֵר לְפִי שֶׁבְּשַׂר חַיָּה וָעוֹף אֵינָן בְּנִמְצָא, וְהֵם מְחֻסְּרֵי צֵידָה וּבָאִין לְאָדָם עַל יְדֵי טֹרַח גָּדוֹל אוֹ בְּיוֹקֶר, וּמִצַּד הֱיוֹת הַדָּבָר חָבִיב עָלָיו בְּיוֹתֵר יֵשׁ לָחוּשׁ פֶּן יֹאכַל הַבָּשָׂר עִם הַדָּם, עַל כֵּן צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת הֶכֵּר עַל יְדֵי כִּסּוּי. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חולין פד) אָמְרוּ מִכָּאן שֶׁלִּמְּדָךְ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּשָׂר כִּי אִם בְּהַזְמָנָה זוֹ. וְטַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר תִּמְצָא לְקַמָּן פָּרָשַׁת רְאֵה בַּפָּסוּק ״כִּי יַרְחִיב ה׳ אֶת גְּבוּלְךָ וְאָמַרְתָּ אוֹכְלָה בָשָׂר״ וְגוֹ׳ עַיֵּן שָׁם.
אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת לְאֵיזֶה עִנְיָן הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לִכְתֹּב כָּל זֶה, שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לוֹמַר אֶלָּא ״אִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁחַט חַיָּה אוֹ״ וְגוֹ׳ אוֹ ״אֲשֶׁר יִשְׁפֹּךְ דָּם״ וְגוֹ׳. עוֹד, אִם גְּזֵרַת הַדְּבָרִים הִיא מִצְוַת הַכִּסּוּי, הָיָה לוֹ לוֹמַר ״יְכַסֵּהוּ בֶּעָפָר״, כִּי אָמְרוֹ ״וְכִסָּהוּ״ מַשְׁמַע שֶׁקָּדְמָה מִצְוָה אַחֶרֶת.
וְנִרְאֶה כִּי בְּאָמְרוֹ אֲשֶׁר יָצוּד נִתְכַּוֵּן לֶאֱסוֹר צֵידַת מִין טָמֵא לְכַתְּחִלָּה, הֲגַם שֶׁהִתִּירוֹ הַכָּתוּב בַּהֲנָאָה, וּכְמוֹ שֶׁהֶעֱלֵיתִי בְּסִפְרִי פְּרִי תֹּאַר סִימָן קי״ז כְּדַעַת רַמְבַּ״ם (מאכלות אסורות פרק ח) שֶׁאֵין הֶתֵּר לְצוּדָם אֶלָּא אִם מִתְכַּוֵּן לָצוּד טְהוֹרִים וְנִזְדַּמְּנוּ עִמָּהֶם טְמֵאִים, וְהוּא מַאֲמַר הַכָּתוּב כָּאן אֲשֶׁר יָצוּד וְגוֹ׳ תְּנַאי הוּא הַדָּבָר שֶׁאֵין מַתִּיר לוֹ לָצוּד אֶלָּא אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְלֹא אֲשֶׁר לֹא יֵאָכֵל. וְאָמַר וְכִסָּהוּ לְצַד שֶׁקָּדַם מִצְוָה אַחֶרֶת שֶׁלֹּא לָצוּד שֶׁלֹּא יֵאָכֵל יֻצְדַּק לוֹמַר וְכִסָּהוּ בְּתוֹסֶפֶת וָא״ו. וְאָמַר וְשָׁפַךְ וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, שֶׁאָסוּר לְאָכְלוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמַר בְּמָקוֹם אַחֵר (דברים יב:טז): ״לֹא תֹאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם״, וְלָזֶה גָּמַר אוֹמֶר כָּאן וְאָמַר כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר וְגוֹמֵר וָאוֹמַר וְגוֹ׳, הָא לָמַדְתָּ כִּי נִתְכַּוֵּן בְּמַאֲמַר וְשָׁפַךְ לֶאֱסוֹר אֲכִילַת דַּם חַיָּה וָעוֹף. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שָׁלֹשׁ מִצְווֹת נֶאֶמְרוּ כָּאן: א׳ לֹא יָצוּד טְמֵאִים לֵיהָנוֹת מֵהֶם, ב׳ לֹא יֹאכַל דָּם חַיָּה וָעוֹף, ג׳ מִצְוַת עֲשֵׂה לְכַסּוֹת דָּם חַיָּה וָעוֹף.
עוֹד נִרְאֶה שֶׁרָמַז בְּאָמְרוֹ וְשָׁפַךְ וְכִסָּהוּ, שֶׁאֵין צָרִיךְ לְכַסּוֹת כָּל דָּמוֹ, אֶלָּא חֵלֶק בִּשְׁפִיכָה וְחֵלֶק בְּכִסּוּי (חולין פח.).