וְאֶל־אֵ֙שֶׁת֙ עֲמִֽיתְךָ֔ לֹא־תִתֵּ֥ן שְׁכׇבְתְּךָ֖ לְזָ֑רַע לְטׇמְאָה־בָֽהּ׃

התורה אוסרת קרבה אל אשת רעך, ״לטמאה בה״. אבן עזרא מבאר ש״אשת עמיתך״ בא להוציא את השבויה, ומזכיר דעה שהיא כבר הייתה אסורה. הוא מבאר בעניין ״לזרע״ שהמשגל נחלק לשלושה חלקים: לפריה ורביה בלא תאווה, להקלת מלאות הגוף, ולתאווה בלבד הנמשלת לתאוות הבהמה. אונקלוס מתרגם ״לטמאה בה״ - להיטמא בה. כך אוסרת התורה את הניאוף עם אשת איש, ומדגישה שהוא מטמא. איסור זה שונה מאיסורי הקרובים שקדמו לו, שכן עניינו נאמנות בנישואין וכבוד לקשר הזוגי של הזולת. הפסוק מלמד שקדושת המשפחה כוללת גם את שמירת מסגרת הנישואין של האחר.