וְהֵרִ֨ים הַכֹּהֵ֤ן מִן־הַמִּנְחָה֙ אֶת־אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהֹוָֽה׃

הפסוק מתאר שהכהן מרים מן המנחה את אזכרתה ומקטיר על המזבח, אישה ריח ניחוח לה׳. רש״י מבאר בקצרה ש״אזכרתה״ היא הקומץ שהכהן קומץ מן המנחה. חזקוני מוסיף ש״והרים״ נלמד מהרמה האמורה במקום אחר - מה שם בקומצו אף כאן בקומצו, כלומר ההרמה נעשית במלוא הקומץ. עוד מבאר חזקוני שנאמר ״אישה ריח ניחוח״ בעולת בהמה, בעולת עוף ובמנחה, ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמים. הפסוק חוזר על עיקר עבודת המנחה - הרמת הקומץ והקטרתו - ומדגיש שערך הקרבן אינו בגודלו אלא בכוונת הלב של המקריב.