וְאֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֮ תֹּאמַר֒ אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר ׀ הַגָּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן מִזַּרְע֛וֹ לַמֹּ֖לֶךְ מ֣וֹת יוּמָ֑ת עַ֥ם הָאָ֖רֶץ יִרְגְּמֻ֥הוּ בָאָֽבֶן׃

ואל בני ישראל תאמר. עוֹנְשִׁין עַל הָאַזְהָרוֹת:

מות יומת. בְּבֵית דִּין, וְאִם אֵין כֹּחַ בְּבֵית דִּין, עַם הָאָרֶץ מְסַיְּעִין אוֹתָן (ספרא):

עם הארץ. עַם שֶׁבְּגִינוֹ נִבְרֵאת הָאָרֶץ, עַם שֶׁעֲתִידִין לִירַשׁ הָאָרֶץ עַל יְדֵי מִצְווֹת הַלָּלוּ (שם):

וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל תֵּימַר גְבַר גְבַר מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן גִיוֹרָא דְיִתְגַיְרוּן בְּיִשְׂרָאֵל דִי יִתֵּן מִזַרְעֵהּ לְמוֹלֶךְ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל עַמָא בֵית יִשְׂרָאֵל יִרְגְמֻנֵהּ בְּאַבְנָא

וטעם עם הארץ. ארץ שהוא דר בה אזרח או גר וזה בפרהסיא:

באבן מלמד שאין כולם רוגמים רק אם לא ימות באחת.

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳. טַעַם אָמְרוֹ וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נִתְכַּוֵּן לְהַזְהִיר כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל לַהֲרֹג הַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ, וְאָמַר בְּתוֹסֶפֶת וָא״ו לוֹמַר שֶׁמִּלְּבַד חִיּוּב הַמַּעֲבִיר גַּם חִיּוּב כָּל הָעָם לְהַעֲנִישׁוֹ.