כִּֽי־אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יְקַלֵּ֧ל אֶת־אָבִ֛יו וְאֶת־אִמּ֖וֹ מ֣וֹת יוּמָ֑ת אָבִ֧יו וְאִמּ֛וֹ קִלֵּ֖ל דָּמָ֥יו בּֽוֹ׃

אביו ואמו קלל. לְרַבּוֹת לְאַחַר מִיתָה (שם; סנהדרין פ"ה):

דמיו בו. זוֹ סְקִילָה, וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר דָּמָיו בּוֹ, דְּמֵיהֶם בָּם; וְלָמַדְנוּ מֵאוֹב וְיִדְּעוֹנִי, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם (ספרא; כריתות ה'). וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא, כְּמוֹ דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ (יהושע ב') - אֵין נֶעֱנָשׁ עַל מִיתָתוֹ אֶלָּא הוּא, שֶׁהוּא גָרַם לְעַצְמוֹ שֶׁיֵּהָרֵג:

אֲרֵי גְבַר גְבַר דִי יְלוּט יָת אֲבוּהִי וְיָת אִמֵהּ אִתְקְטָּלָא יִתְקְטֵל אֲבוּהִי וְאִמֵהּ לַטּ קְטָלָא חַיָב

והחל להזכיר עונש הכתובים בתחלת הפרשה מהאב כאשר החל איש אמו ואביו תיראו. וטעם להזכיר האב קודם האם בעבור כבודו ואיננו כמו איש אמו ואביו תיראו כי לא יומת אם לא היה בר מצוה:

אשר יקלל את אביו. מושך עצמו ואחר עמו וכן הוא ואשר יקלל את אמו. וטעם אביו ואמו קלל. כאומר תועבה גדולה עשה:

דמיו בו. כמו דמו בראשו והנסקלים גם הנחנקים דמיהם בם וכלל אומר בכל המיתות כי צריכים אנחנו למסורת אבותינו כי לא נוכל להוציאם להמיתם מהכתוב גם כן לא נכתב בן כמה שנים יהיה בר מצוה

דמיו בו - דמיו בראשו, הוא חייב עצמו מיתה.

כי איש איש אשר יקלל את אביו אדלעיל קאי ושמרתם את כל חוקותי וגו׳‎ כלומר דין הוא שתקיימו את מצותי שהרי איש כי יקלל את אביו ואת אמו וגו'. וכיון שיש עונש במזלזל אביו ואמו כל שכן שיש לי דין עליכם לשמור מצותי שאני אביכם מלככם ובוראכם.

את אביו ולא את אבי אביו. ואת אמו ולא את אם אמו.

אביו ואמו קלל סמך קללה לאביו וסמך קללה לאמו לחייבו על זה בלא זה.

אביו ואמו קלל אהדריה קרא בשביל דמיו בו.

כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל. קָשֶׁה אָמְרוֹ כִּי שֶׁנּוֹתֵן טַעַם לְמַה שֶׁלְּפָנָיו, וְלֹא אָמַר דָּבָר קוֹדֶם שֶׁיִּהְיֶה זֶה טַעְמוֹ. וְאִם עַל שְׁמִירַת הַחֻקִּים, וְכִי לֹא נִכְלַל בְּפָסוּק זֶה אֶלָּא קִלְלַת אָבוֹת שֶׁהֻצְדַּק לוֹמַר כִּי? עוֹד, לָמָּה כָּפַל לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״? וּבְתוֹרַת כֹּהֲנִים אָמְרוּ: ״אִישׁ״ - אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, אִשָּׁה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״, עַד כָּאן. קָשֶׁה, מִנַּיִן יַעֲלֶה עַל דַּעַת לְמַעֵט אִשָּׁה שֶׁהֻצְרַךְ לְרִבּוּי, וַהֲלֹא הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לְאִישׁ לְכָל עֳנָשִׁים שֶׁבַּתּוֹרָה בְּדֶרֶךְ כְּלָל, וּכְאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא קמא טו.). וְאִם לְצַד שֶׁחָשׁ הַכָּתוּב לְפָרֵשׁ אִישׁ שֶׁבָּא לְמַעֵט אִשָּׁה, לֹא הָיָה לוֹ לִכְתֹּב אִישׁ לִטְעוֹת לוֹמַר שֶׁבָּא לְמַעֵט אִשָּׁה, וְיֹאמַר ״אָדָם כִּי יְקַלֵּל״ וְגוֹ׳. עוֹד לָמָּה כָּפַל לוֹמַר ״אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל״?

אָכֵן כַּוָּנַת הַכָּתוּב הוּא, לְצַד שֶׁצִּוָּה קֹדֶם לָזֶה עַל הַעֲבָרַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ לַמֹּלֶךְ, וְהִקְפִּיד הַכָּתוּב עַל זַרְעוֹ לְבַד, אֲבָל בֶּן אֲחֵרִים וַאֲפִלּוּ קְרוֹבָיו כְּגוֹן אָחִיו וַאֲחוֹתוֹ פָּטוּר, כִּדְתַנְיָא בְּסַנְהֶדְרִין (סנהדרין סד:) וְזֶה לְשׁוֹנָם: אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ וְכוּ׳, עַד כָּאן. וְצָרִיךְ לוֹמַר טַעַם חִיּוּבוֹ עַל בְּנוֹ וּבִתּוֹ וְלֹא עַל בְּנֵי הַזּוּלַת, שֶׁהוּא לְצַד שֶׁבָּנָיו הֵם נִדּוֹנִין כִּנְכָסָיו שֶׁל אָדָם, לָזֶה מוֹעִילִים מַעֲשָׂיו כְּשֶׁמַּקְרִיבוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה בְּמַה שֶׁמַּעֲבִירָן לַמֹּלֶךְ, אֲבָל חוּץ מֵהֶם אֵין מַעֲשָׂיו עוֹשִׂין רֹשֶׁם, עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ערכין כח, בבא מציעא ז:) אֲפִלּוּ לְגַבֵּי קָדְשֵׁי שָׁמַיִם: אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וּמֵעַתָּה יֹאמַר אָדָם, וַהֲלֹא גַּם הַבֵּן אֵינוֹ כֻּלּוֹ שֶׁל הָאָב, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (נדה לא.) שֶׁהָאָב וְהָאֵם הֵם שֻׁתָּפִין בָּאָדָם, הַלֹּבֶן מֵהָאָב וְהָאֹדֶם מֵהָאֵם, וְאִם כֵּן מִזֶּה הַטַּעַם עַצְמוֹ לֹא יִתְחַיֵּב הָאָב עַל הַבֵּן מִצַּד חֵלֶק הָאֵם. לָזֶה אָמַר הַכָּתוּב אַחַר אַזְהָרָה וְעֹנֶשׁ מַעֲבִיר בָּנָיו לַמֹּלֶךְ: ״כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל וְגוֹ׳ מוֹת יוּמָת״, וְדִקְדֵּק לוֹמַר ״אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ״, פֵּרוּשׁ, זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ אוֹ זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁדִּקְדְקוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים בְּפָסוּק זֶה עַצְמוֹ חִיּוּב עַל כָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם, הֲרֵי שֶׁהַבֵּן מֵת לְצַד שֶׁנָּגַע בְּאָבִיו אוֹ בִּכְבוֹד אִמּוֹ, וְאֵין אָנוּ אוֹמְרִים וַהֲרֵי אֵין כָּל הַבֵּן שֶׁל הָאָב אוֹ שֶׁל הָאֵם לַהֲמִיתוֹ בִּשְׁבִילָם.

וְאִם תֹּאמַר גַּם עַל זֶה דָּן אָנֹכִי לָמָּה יִהְיֶה הַמִּשְׁפָּט הַזֶּה, לָזֶה גָּמַר אוֹמֶר אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל, פֵּרוּשׁ כִּי כְּשֶׁמְּקַלֵּל אָבִיו מְקַלֵּל גַּם אִמּוֹ עִמּוֹ וְכֵן לְהֵפֶךְ, וְהַטַּעַם לְצַד שֶׁהָאָב וְהָאֵם הֵם גּוּף אֶחָד, כְּמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות כד.): אִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ, וּכְפִי זֶה בֵּין הַנַּעֲשֶׂה לְאֶחָד מֵהֶם אוֹ הַנַּעֲשֶׂה מֵאֶחָד מֵהֶם לִבְנֵיהֶם יֵחָשֵׁב לִשְׁנֵיהֶם יַחַד. וְלָזֶה תִּמְצָא שֶׁיַּעֲנִישׁ ה׳ לָאִישׁ לְהָמִית אִשְׁתּוֹ, דִּכְתִיב (משלי כב:כז) ״לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ״.

וְכָפַל לוֹמַר אִישׁ אִישׁ מִשּׁוּם שֶׁמָּצִינוּ שֶׁתָּלָה הַכָּתוּב זְכָרִים בִּנְקֵבוֹת וּנְקֵבוֹת בִּזְכָרִים, וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (נדה לא.): אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה יוֹלֶדֶת זָכָר, אִם כֵּן יֵשׁ הֶפְרֵשׁ בְּלֵידַת הַזָּכָר לְלֵידַת הַנְּקֵבָה, וּמִצַּד זֶה יִשְׁתַּנֶּה הַהֶפְרֵשׁ בִּבְחִינַת הַמּוֹלִידִים, וְיֵשׁ מָקוֹם לוֹמַר לְצַד שֶׁתָּלָה הַכָּתוּב זְכָרִים בִּנְקֵבוֹת לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל הַעֲבָרַת הַבָּנִים אוֹ הָאִמָּהוֹת עַל הַעֲבָרַת הַבָּנוֹת לְצַד שֶׁתְּלָאָם הַכָּתוּב בָּאָבוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״ - אֶחָד לְגוּפוֹ וְאֶחָד לְאִשָּׁה, שֶׁשְּׁנֵיהֶם יֶשְׁנָם בְּחִיּוּב הַעֲבָרַת בֵּן וּבַת.

עוֹד נִרְאֶה, כִּי לְצַד שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״אָבִיו וְאִמּוֹ״, וְדָרְשׁוּ רַזַ״ל (ילקוט שמעוני תרי״ט) שֶׁ״אָבִיו״ בָּא לְמַעֵט אֲבִי אָבִיו, וְ״אִמּוֹ״ בָּא לְמַעֵט אֵם אִמּוֹ שֶׁלֹּא יֵהָרְגוּ, לָזֶה חָשׁ הַכָּתוּב לִטְעוֹת וְלוֹמַר שֶׁהַמִּעוּט בָּא ״אָבִיו״ וְלֹא אָבִיהָ, ״אִמּוֹ״ וְלֹא אִמָּהּ, וְאִם כֵּן הַנָּשִׁים פְּטוּרוֹת מֵעֹנֶשׁ זֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״ לְרַבּוֹת אִשָּׁה.