לֹֽא־[יִקְרְח֤וּ] (יקרחה) קׇרְחָה֙ בְּרֹאשָׁ֔ם וּפְאַ֥ת זְקָנָ֖ם לֹ֣א יְגַלֵּ֑חוּ וּבִ֨בְשָׂרָ֔ם לֹ֥א יִשְׂרְט֖וּ שָׂרָֽטֶת׃

לא יקרחה קרחה. עַל מֵת וַהֲלֹא אַף יִשְׂרָאֵל הֻזְהֲרוּ עַל כָּךְ? אֶלָּא לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּיִשְׂרָאֵל בֵּין עֵינֵיכֶם (דברים י"ד), יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּב עַל כָּל הָרֹאשׁ, תַּ"ל בְּרֹאשָׁם, וְיִלָּמְדוּ יִשְׂרָאֵל מִכֹּהֲנִים בִּגְזֵרָה שָׁוָה, נֶאֱמַר כָּאן קָרְחָה וְנֶאֱמַר בְּיִשְׂרָאֵל קָרְחָה, מַה כָּאן כָּל הָרֹאשׁ אַף לְהַלָּן כָּל הָרֹאשׁ בְּמַשְׁמָע - כָּל מָקוֹם שֶׁיִּקְרַח בָּרֹאשׁ, וּמַה לְּהַלָּן עַל מֵת, אַף כָּאן עַל מֵת (מכות כ'):

ופאת זקנם לא יגלחו. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּיִשְֹרָאֵל לֹא תַשְׁחִית, יָכוֹל לִקְּטוֹ בְּמַלְקֵט וּרְהִיטְנִי יְהֵא חַיָּב, לְכָךְ נֶאֱמַר לֹא יְגַלֵּחוּ. שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל דָּבָר הַקָּרוּי גִּלּוּחַ וְיֵשׁ בּוֹ הַשְׁחָתָה, וְזֶהוּ תַעַר (שם):

ובבשרם לא ישרטו שרטת. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּיִשְׂרָאֵל וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ (ויקרא י"ט), יָכוֹל שָׂרַט חָמֵשׁ שְׂרִיטוֹת לֹא יְהֵא חַיָּב אֶלָּא אַחַת, תַּ"ל לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת, לְחַיֵּב עַל כָּל שְׂרִיטָה וּשְׂרִיטָה, שֶׁתֵּבָה זוֹ יְתֵרָה הִיא לִדְרֹשׁ, שֶׁהָיָה לוֹ לִכְתֹּב לֹא יִשְׂרְטוּ וַאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא שָׂרֶטֶת (ספרא; מב' כ'):

לָא יִמְרְטוּן מְרַט בְּרֵישְׁהוֹן וּפָאתָא דְדִקְנְהוֹן לָא יְגַלְחוּן וּבְבִשְׂרְהוֹן לָא יְחַבְּלוּן חִבּוּל

לא יקרחה קרחה בראשם. על המת:

ופאת זקנם. על המת כמנהג מקומות בארץ כשדים והנה התברר פירוש את פאת זקנך:

וטעם שרטת. אפילו אחת וכבר נזהרו ישראל על אלה. וטעם הזהירם כי ראש מוקרח וזקן מגולח ובשר שרוט לא ישמש לפני השם:

לא יקרחוה - על מת. והוא הדין לישראל.

לא יקרחה קרחה בראשם כתיב בה״‎א וקרי בוי״‎ו.

לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם. אַף עַל פִּי שֶׁגַּם יִשְׂרָאֵל הוּזְהֲרוּ עַל כָּךְ, מִכָּל מָקוֹם תַּרְוַיְיהוּ צְרִיכֵי, דְּאִי אַשְׁמְעִינָן יִשְׂרָאֵל הֲוָה אָמֵינָא דַּוְקָא אֲבֵדַת יִשְׂרָאֵל לְדוֹרוֹ שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה רוֹשֶׁם כָּל כָּךְ, עַל כֵּן אֵין לְהִצְטַעֵר עָלָיו בְּיוֹתֵר לִקְרֹחַ קָרְחָה עָלָיו, לְפִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה גַּם כֵּן כָּל כָּךְ קָרְחָה בָּעוֹלָם. אֲבָל בְּכֹהֵן מְשָׁרֵת אֱלֹהֵינוּ שֶׁמֵּת, וַדַּאי הָאֲבֵדָה גְּדוֹלָה לְדוֹרוֹ, וְעוֹשֶׂה קָרְחָה בָּעוֹלָם, סָלְקָא דַעְתָּךְ שֶׁמֻּתָּר לְכֹהֵן קְרוֹבוֹ לִקְרֹחַ עָלָיו קָרְחָה, קָא מַשְׁמַע לָן. וְאִי אַשְׁמְעִינָן בְּכֹהֲנִים, הֲוָה אָמֵינָא שֶׁמִּצַּד שֶׁהַכֹּהֵן מְשָׁרֵת לֵאלֹהֵינוּ וַדַּאי אַחַר מוֹתוֹ הוּא נִכְנָס בְּאוֹר הַחַיִּים הַנִּצְחִי, לְפִיכָךְ אֵין נָכוֹן לְהִצְטַעֵר עַל מִיתָתוֹ כִּי לְטוֹבָתוֹ הִיא. אֲבָל בִּסְתָם יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ בָּטוּחַ שֶׁלֹּא יִרְאֶה פְּנֵי גֵּיהִנֹּם, סָלְקָא דַעְתָּךְ שֶׁמֻּתָּר לְהִצְטַעֵר עָלָיו וְלִקְרֹחַ קָרְחָה מִצִּדּוֹ, קָא מַשְׁמַע לָן.

וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו. פְּלִיאָה בְּעֵינַי, אִם לְמַעְלָה דָּרְשׁוּ ״בְּעַמָּיו״, בְּעוֹד שֶׁהַמֵּת בְּתוֹךְ עַמָּיו, מַה יֹּאמְרוּ מִן ״בְּעַמָּיו״ הַנֶּאֱמָר כָּאן. וּפְשׁוּטוֹ הוּא ״בְּעַמָּיו״, שֶׁפָּסַל אֶת זַרְעוֹ מִלִּהְיוֹת בִּכְלַל עַמָּיו, דְּהַיְינוּ הַכֹּהֲנִים, כִּי פְּסָלוֹ מִדִּין כְּהֻנָּה, אֲבָל לְמַעְלָה אִי אֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ כֵּן, דְּאִם כֵּן הוּא מַשְׁמָע שֶׁלֹּא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו בְּכֹהֵן שֶׁאֵינוֹ שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ, הָא בְּיִשְׂרָאֵל מִטַּמֵּא, וַהֲלֹא קַל וָחוֹמֶר הוּא. וְאֵין לוֹמַר דִּנְקַט בְּעַמָּיו לִרְבוּתָא, דְּאִם כֵּן לִשְׁתּוֹק מִנֵּיהּ, כִּי כְּבָר נֶאֱמַר ״כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ״ וְגוֹ׳ וּבָזֶה מִעֵט הַכֹּל. עַל כֵּן הוּצְרְכוּ לִדְרָשַׁת בְּעוֹד שֶׁהַמֵּת בְּתוֹךְ עַמָּיו. אֲבָל כָּאן הוּא כִּפְשׁוּטוֹ מִלִּהְיוֹת בִּכְלַל עַמָּיו.