וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמׇּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה׃

ממחרת השבת. מִמָּחֳרַת יוֹם טוֹב:

תמימת תהיינה. מְלַמֵּד שֶׁמַּתְחִיל וּמוֹנֶה מִבָּעֶרֶב, שֶׁאִם לֹא כֵן אֵינָן תְּמִימוֹת (ספרא; מנחות ס"ו):

וְתִמְנוּן לְכוֹן מִבָּתַר יוֹמָא טָּבָא מִיוֹם אַיְתוֹאֵיכוֹן יָת עוּמְרָא דַאֲרָמוּתָא שִׁבְעָא שָׁבוּעִין שַּׁלְמִין יְהֶוְיָן (נ''א תְּהֶוְיָן)

לולי הקבלה היה נראה כי ספירת הימים כשנות היובל והמכחישים אמרו כי טעם תמימות שלא תעלה במספר השבת הראשונה שיחל ממחרת׳‎:

וספרתם לכם ממחרת השבת ע״‎י ששבעה שבועות אלו בין שני ראשי זמנים של קציר שעורים ושל קציר חטים שמצות שמיטה נוהגת בהם והם שעליהם אמר ירמיה שבועות חוקות קציר ישמור לנו ופרש״‎י שבעה שבועות שחקק לנו בהם שני חוקות קציר חק העומר ושתי הלחם ישמור לנו שיהא הקציר בזמנו לפיכך דבר גדול תלוי במנינם כדי להיותו דוגמא וזכרון, כשם שאנו מונין יומי ושבועי ולאחר השבת השביעית אנו מקדשים את יום החמישים, כך אנו צריכים לעשות בשמטה ויובל. וכל עצמן של תוכחות שבספר זה לא נאמרו אלא על השמטת השמיטין, שהרי יש בהם מ״‎ט מיני פורעניות כנגד ארבעים ותשע שנים שביובל אם מבטלים בהם שמיטין.

ממחרת השבת אם אתה אומר ממחרת שבת בראשית פעמים שאתה מונה חמישים ושנים חמשים וארבעה חמשים וששה לא פחות ולא יתר וסימן לא בד״‎ו פסח, הא מה אני מקיים ממחרת השבת ממחרת י״‎ט.

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם וְגוֹ׳. אָמְרוֹ לָכֶם, לְצַד שֶׁצִּוָּה ה׳ לִסְפֹּר שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (זוהר ח״ג צז.) כִּי לְצַד שֶׁהָיוּ בְּטֻמְאַת מִצְרַיִם וְרָצָה ה׳ לְהִזְדַּוֵּג לְאֻמָּה זוֹ, דָּן בָּהּ כְּמִשְׁפַּט נִדָּה שֶׁדִּינָהּ לִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים, וְצִוָּה שֶׁיִּסְפְּרוּ שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת וְאָז יִהְיוּ מֻכְשָׁרִים לְהַכְנִיסָתָם כַּלָּה לַחֻפָּה. וַהֲגַם כִּי שָׁם שִׁבְעָה יָמִים וְכָאן שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת, לְצַד הַפְלָגַת הַטֻּמְאָה, וְגַם הֱיוֹתָם בִּכְלָלוּת יִשְׂרָאֵל, שִׁעֵר הַתְּמִים דֵּעִים כִּי כֵן מִשְׁפָּטָם. וְעַיֵּן מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָסוּק (שמות יט:א) ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת״ וְגוֹ׳. וְהוּא מַאֲמַר הַכָּתוּב כָּאן וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, פֵּרוּשׁ סִבַּת סְפִירָה זוֹ הִיא לְסִבַּתְכֶם, לְטַהֲרַתְכֶם, שֶׁזּוּלַת זֶה תֵּכֶף הָיָה ה׳ נוֹתֵן לָהֶם הַתּוֹרָה. וּלְדֶרֶךְ זֶה יְדֻיַּק עַל נָכוֹן טַעַם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת וְלֹא מִיּוֹם הַשַּׁבָּת עַצְמוֹ, כִּי כֵן מִשְׁפַּט הַסְּפִירָה שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַיָּמִים שְׁלֵמִים, וּלְצַד שֶׁיּוֹם ט״ו בְּנִיסָן שֶׁהוּא יוֹם הַשַּׁבָּת הָאָמוּר כָּאן מִקְצָת הַיּוֹם הָיוּ עֲדַיִן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, לָזֶה יְצַו ה׳ לִסְפֹּר מִמָּחֳרַת. וַהֲגַם כִּי זֶה הָיָה בְּפֶסַח מִצְרַיִם, כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה בְּאוֹתוֹ פֶּרֶק עַצְמוֹ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה, כִּי כְּמוֹ כֵן יֵעָשֶׂה בְּסוֹד ה׳ כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן. וּכְפִי הַפְּשָׁט לְזִכְרוֹן הָעוֹבֵר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לְזִכְרוֹן ״כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים״ וְגוֹ׳, וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין. וְעַיֵּן מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית בְּפָסוּק ״וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״ (בראשית ב:ב).

וּבְדֶרֶךְ רֶמֶז רָמַז בְּאָמְרוֹ וּסְפַרְתֶּם עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי נִשְׁמוֹת עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בִּבְחִינַת הַלּוּחוֹת, וּבְאֶמְצָעוּת תַּחֲלוּאֵי הַנֶּפֶשׁ וְטֻמְאַת הַתִּעוּב יִתְלַכְלְכוּ וְיַחְשִׁיךְ אוֹרָם, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ויקרא רבה לב:ב) כִּי הַלּוּחוֹת שֶׁל סַנְפִּרִינוֹן הָיוּ. לָזֶה אָמַר וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, פֵּרוּשׁ, בְּאֶמְצָעוּת מִנְיָן זֶה אַתֶּם מְאִירִים כְּסַנְפִּרִינוֹן אֶת עַצְמְכֶם.

מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, מֵעַכְשָׁיו קוֹדֶם שֶׁתִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ ״מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת״, וּכְנֶגֶד אַחַר בִּיאָתָם לָאָרֶץ אָמַר מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם וְגוֹ׳, וְלָזֶה הִקְדִּים ״מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת״ לֶהֱיוֹתָהּ מִצְוָה שֶׁיֶּשְׁנָהּ אָז, מַה שֶׁאֵין כֵּן ״מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם״ שֶׁהוּא אַחַר בִּיאָה לָאָרֶץ: