וְאִם־גָּאֹ֤ל יִגְאַל֙ אֶת־הַשָּׂדֶ֔ה הַמַּקְדִּ֖ישׁ אֹת֑וֹ וְ֠יָסַ֠ף חֲמִשִׁ֧ית כֶּֽסֶף־עֶרְכְּךָ֛ עָלָ֖יו וְקָ֥ם לֽוֹ׃

אם המקדיש עצמו רוצה לגאול את השדה, יוסיף חמישית מכסף הערך עליו, והשדה יקום לו. רש״י מבאר ש״ואם גאל יגאל״ מכוון למקדיש אותו, שיוסיף חומש על הקצבה. אבן עזרא מבאר שהווי״ו של ״ואם גאל יגאל״ דבוקה בטעם לפסוקים שקדמו, שהערך הוא העיקר - בין אם יגאל השדה בין אם לא יגאל. הפסוק מיישם את דין תוספת החומש גם על גאולת שדה אחוזה בידי הבעלים המקדיש, בדומה לבהמה ולבית. כאשר הבעל עצמו פודה את שדהו, אינו משלם רק את הערך שחישב הכהן, אלא מוסיף חמישית, וכך שב השדה לרשותו. תוספת זו מייחדת את הבעלים ומרתיעה מזלזול בהקדש, כפי שהתבאר.