וַיִּקְרָא ד׳ · ל״ב

וְאִם־כֶּ֛בֶשׂ יָבִ֥יא קׇרְבָּנ֖וֹ לְחַטָּ֑את נְקֵבָ֥ה תְמִימָ֖ה יְבִיאֶֽנָּה׃

טקסט הפסוק: מקרא על פי המסורה (ויקיטקסט), רישיון CC BY-SA 3.0

במילים פשוטות

הפסוק מוסיף אפשרות שהיחיד יביא כבש לחטאתו, ואז יביא נקבה תמימה. אבן עזרא מבאר ש״ואם כבש״ פירושו שאם הביא ממין הכבש לחטאת, יביא נקבה כמו שעירת עיזים. אור החיים מקשה מדוע הוצרך הכתוב לחלק לשתי פרשיות, ולא כלל את הכבש והעז יחד, ומיישב את הצורך בחלוקה. הפסוק מלמד שהיחיד יכול לבחור להביא את חטאתו מן הכבש במקום מן העז, ובלבד שתהיה נקבה תמימה. חלוקת הכתוב לשתי פרשיות נפרדות - עז וכבש - מלמדת, לפי אור החיים, על חידוש מסוים בכל אחת, שכן דרך הכתוב לשנות ולכפול פרשה רק בשביל דבר שנתחדש בה, כדין האליה שבכבש.
מבוסס על אבן עזרא, אור החיים · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְאִם אִימַר יַיְתִי קֻרְבָּנֵהּ לְחַטָאתָא נֻקְבָא שְׁלֶמְתָּא יַיְתִנַהּ

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ואם כבש. ואם הביא ממין הכבש לחטאת יביא נקבה כמו שעירת עזים:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וְאִם כֶּבֶשׂ וְגוֹ׳ עַד וְנִסְלַח לוֹ. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה הֻצְרַךְ לְחַלְּקָם לִשְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת, וְהָיָה לוֹ לוֹמַר לְמַעְלָה ״וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים וְגוֹ׳ אוֹ כִשְׂבָּה תְמִימָה״ וְגוֹ׳ וְלֹא הָיָה צָרִיךְ לִכְתֹּב כָּל הַפָּרָשָׁה. וְנִרְאֶה כִּי חִלְּקָם הַכָּתוּב לַטַּעַם עַצְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַזַ״ל (תורת כהנים ג) בְּפָרָשַׁת וְאִם עֵז, שֶׁבָּא לְרַבּוֹת אַלְיָה בְּחַטָּאת מִן הַכִּשְׂבָּה, לָזֶה דִּקְדֵּק לוֹמַר בְּכִשְׂבָּה ״כַּאֲשֶׁר יוּרַם חֵלֶב הַכֶּשֶׂב״, וּבִשְׂעִירָה אָמַר ״וְאֶת כָּל חֶלְבָּהּ יָסִיר״. וַחֲדָא בְּשַׁלְמֵי נְדָבָה וַחֲדָא בְּחַטָּאת חוֹבָה.

גַּם רוֹאַנִי שֶׁיֵּשׁ חִדּוּשׁ בְּכָל הָאָמוּר, אָמְרוֹ וְסָמַךְ דָּרְשׁוּ רַזַ״ל (תורת כהנים הכא) שֶׁבָּא לְלַמֵּד עַל חַטַּאת נָזִיר וְחַטַּאת מְצוֹרָע שֶׁטְּעוּנִין סְמִיכָה. וְאָמְרוֹ וְשָׁחַט אוֹתָהּ לְחַטָּאת דָּרְשׁוּ (זבחים ז.) שֶׁצָּרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה שְׁחִיטָה לְשֵׁם חַטָּאת, וּפְרָט זֶה לֹא נִרְמַז בְּפָרָשַׁת שְׂעִירָה וּמִכָּאן אַתָּה לָמֵד לִשְׁנֵיהֶם. וְאָמְרוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר וְגוֹ׳ אָמְרוּ בִּזְבָחִים (זבחים מח:) בְּפֶרֶק אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן: חַטָּאת מְנָלַן דְּבָעְיָא צָפוֹן, דִּכְתִיב ״וְשָׁחַט הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעוֹלָה״, אַשְׁכְּחַן לְמִצְוָה, לְעִכּוּבָא מְנָלַן, דִּכְתִיב ״בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעוֹלָה״ וְגוֹ׳, עַד כָּאן. הֲרֵי שֶׁהֻצְרְכוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים. וְשָׁם בַּשַּׁ״ס הֶעֱלָה שֶׁלְּמֵדִין לְכָל הַחַטָּאוֹת לְמִצְוָה. וְאָמְרוֹ (תורת כהנים כאן) מִדַּם הַחַטָּאת דָּרְשׁוּ שֶׁצָּרִיךְ לְקַבֵּל דָּמָהּ לְשֵׁם חַטָּאת, וְכֵן בְּכָל מַה שֶׁכָּפַל יֵשׁ בּוֹ חִדּוּשׁ מִשְׁפָּט, וְלָזֶה חַלְקִינְּהוּ קְרָא לְלַמֵּד חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים וְכוּ׳.

מקור: ספריא · נחלת הכלל