וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

הפסוק פותח חטיבה חדשה: ה׳ מדבר אל משה לאמור, לפני פרשת אשם גזלות. זהו פסוק פתיחה קצר, שבו מוסר ה׳ למשה ציווי חדש בעניין קרבן האשם הבא על גזל ושבועת שקר. אונקלוס מתרגם ״וידבר ה׳ אל משה לאמור״ - ומליל ה׳ עם משה למימר. הדיבור החוזר לפני פרשה חדשה מציין שכל חטיבה נמסרה למשה בדיבור נפרד. הפסוק פותח את דין אשם גזלות, שבו עוסקת התורה במי שכפר בממון חברו ונשבע על שקר. הפרדת הפרשה בפסוק דיבור עצמאי מלמדת על מעבר לסוג נוסף של אשם - הבא על עבירות שבין אדם לחברו - ובכך משלים הכתוב את סוגי קרבנות האשם השונים.