וְהֵבִ֣יא אֶת־אֲשָׁמ֣וֹ לַיהֹוָ֡ה עַ֣ל חַטָּאתוֹ֩ אֲשֶׁ֨ר חָטָ֜א נְקֵבָ֨ה מִן־הַצֹּ֥אן כִּשְׂבָּ֛ה אֽוֹ־שְׂעִירַ֥ת עִזִּ֖ים לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן מֵחַטָּאתֽוֹ׃

הפסוק מצווה להביא את האשם לה׳ על החטא - נקבה מן הצאן, כשבה או שעירת עיזים לחטאת, וכיפר עליו הכהן. זהו הקרבן הרגיל של עולה ויורד, למי שידו משגת. חזקוני מבאר ש״והביא את אשמו״ מלמד שאינו טעון נסכים, אבל טעון הוא סמיכה. אונקלוס מתרגם את הבאת הקרבן נקבה מן הצאן לחטאת. הפסוק מלמד את הדרגה העליונה של קרבן עולה ויורד - קרבן בהמה מן הצאן - הנוהגת במי שידו משגת. בהמשך יפרט הכתוב את הדרגות הפחותות למי שאין ידו משגת: קרבן עוף ואף מנחת סולת. בכך מתחשבת התורה במצבו הכלכלי של החוטא, ומאפשרת לכל אדם כפרה לפי יכולתו.