וְאִם־לֹ֨א תַגִּ֣יעַ יָדוֹ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְהֵבִ֨יא אֶת־אֲשָׁמ֜וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֗א שְׁתֵּ֥י תֹרִ֛ים אֽוֹ־שְׁנֵ֥י בְנֵֽי־יוֹנָ֖ה לַֽיהֹוָ֑ה אֶחָ֥ד לְחַטָּ֖את וְאֶחָ֥ד לְעֹלָֽה׃

וְאִם לָא תִמְטֵי יְדֵהּ כְּמִסַת שֵׂיתָא וְיַיְתִי יָת חוֹבְתֵהּ דִי חָב תַּרְתֵּין שַׁפְנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה קֳדָם יְיָ חַד לְחַטָאתָא וְחַד לַעֲלָתָא

ואם לא תגיע ידו. כי היד היא העושה מלאכה והיא הקונה רמז למי שאין לו:

אחד לחטאת ואחד לעולה. ויאמר רב יצחק כי טעם אחד עולה בעבור שלא תגיע ידו אולי עלה על רוחו מחשבה והקרוב אלי שהאחד כנגד האמורים והשני חטאת כמשפט:

ואם לא תגיע ידו. אין אומרים לו ללוות ואין אומרים לו עסוק באומנותך יש לו (ואין לו) [שה] ואין לו צרכיו מנין שיביא קרבן [עני] ת״‎ל די שה.

אחד לחטאת ואחד לעלה. הואיל ואין לו למזבח בחטאת העוף רק דמה שאינה אכילה לפיכך צריך להביא שנים אחד לחטאת לאכילת הכהן ואחד לעולה לאכילת המזבח, אבל כשעשיר חייב חטאת דיו בכשבה או שעירה לפי שיש ממנה הכשר אכילה לכהן והאימורים אכילה למזבח.

וְאִם לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, הֲגַם שֶׁהִגִּיעָה יָדוֹ לְיוֹתֵר מִשְּׁתֵּי תּוֹרִים וּשְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, כָּל עוֹד שֶׁלֹּא הִשִּׂיג יָדוֹ דֵּי שֶׂה חָסֵר אִסָּר אוֹ חָסֵר פּוּנְדְּיוֹן, הֲרֵי זֶה מֵבִיא קָרְבַּן עָנִי.

וּבְתוֹרַת כֹּהֲנִים דָּרְשׁוּ יָדוֹ - אֵין אוֹמְרִים לוֹ לִלְווֹת וְאֵין אוֹמְרִים לוֹ עֲסוֹק בְּאוּמָנוּתוֹ וְכוּ׳, הַטַּעַם מִשּׁוּם דַּחֲבִיבָה מִצְוָה בִּשְׁעָתָהּ, וּכְמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תורת כהנים כאן; פסחים סח.) בַּפָּסוּק ״וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ דֵּי שֶׂה״, יֵשׁ לוֹ שֶׂה וְאֵין לוֹ צְרָכָיו, מִנַּיִן שֶׁיָּבִיא קָרְבַּן עָנִי? תַּלְמוּד לוֹמַר דֵּי שֶׂה, פֵּרוּשׁ, הָיָה לוֹ לְאָדָם זֶה שֶׂה אֲבָל הוּא לוֹ לִצְרָכָיו שֶׁל זֶה הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁתֹּאמַר הָיָה לוֹ אוֹ לִכְסוּתוֹ אוֹ לְמִחְיָתוֹ, הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ אֵין לוֹ, וְהוּא שֶׁדִּקְדֵּק לוֹמַר ״דֵּי שֶׂה״ פֵּרוּשׁ בְּיָדוֹ לְהָבִיא שֶׂה, וְזֶה הֲגַם שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַשֶּׂה אֵין בְּכֹחוֹ לַהֲבִיאוֹ כִּי הוּא צָרִיךְ לוֹ.

וְרָאִיתִי לְרַבֵּינוּ הִלֵּל שֶׁפֵּרֵשׁ ״צְרָכָיו״ - פֵּרוּשׁ, שֶׁל שֶׂה שֶׁאֵין לוֹ, שֶׁהַדִּין הוּא שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהִטַּפֵּל בּוֹ לַהֲבִיאוֹ לָעֲזָרָה. וְזֶה דֹּחַק, כִּי מַה טֹרַח בָּזֶה יוֹתֵר מֵהֲבָאַת תּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה? וְאִם עַל גֹּדֶל הַכֶּבֶשׂ - יוֹלִיךְ בְּיָדוֹ מָעוֹת לַמִּקְדָּשׁ וְשָׁם יִקְנֶה. וְאִם לְצַד שֶׁהַשֶּׂה צָרִיךְ סְמִיכָה, וַהֲלֹא סְמִיכָה אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת, וְלָמָּה יִבְטַל קָרְבָּנוֹ בִּשְׁבִיל הַסְּמִיכָה וְיָבִיא קָרְבַּן עָנִי? וְאָנוּ שָׁנִינוּ בְּסוֹף מַסֶּכֶת נְגָעִים (נגעים פי״ד מי״ב): עָשִׁיר שֶׁהִקְרִיב קָרְבַּן עָנִי לֹא יָצָא. וַהֲגַם שֶׁבְּמַסֶּכֶת נְגָעִים שָׁנוּ לָהּ, הוּא הַדִּין לְכָל קָרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, וְכֵן מוּכָח בְּדִבְרֵי רַמְבַּ״ם פֶּרֶק י׳ מֵהִלְכוֹת שְׁגָגוֹת. אֲבָל הַסְּמִיכָה אֵינָהּ אֶלָּא שְׁיָרֵי מִצְוָה, וְאִם לֹא סָמַךְ כִּפֵּר, כְּאָמְרָם בְּרֵישׁ זְבָחִים (זבחים ו:).

שׁוּב רָאִיתִי שֶׁדָּרְשׁוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים בְּפָרָשַׁת יוֹלֶדֶת ״אִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ״ וְגוֹ׳, יֵשׁ לָהּ שֶׂה וְאֵין לָהּ צְרָכָיו מִנַּיִן שֶׁתָּבִיא קָרְבַּן עָנִי? תַּלְמוּד לוֹמַר ״דֵּי שֶׂה״, עַד כָּאן. הִנֵּה דְּרָשָׁה זוֹ צְרִיכָה לְעִנְיַן נְסָכִים, כִּי הַנְּסָכִים מְעַכְּבִין וְקָרְבַּן יוֹלֶדֶת עוֹלָה הוּא שֶׁטָּעוּן נְסָכִים. וּמֵעַתָּה רִבּוּי זֶה שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב בְּפָרָשָׁה זוֹ שֶׁל חַטָּאת מַה הוּא? אִם לִסְמִיכָה, קָשֶׁה לָמָּה אִצְטְרִיךְ לוֹמַר ״דֵּי שֶׂה״ בְּעוֹלָה, וַהֲלֹא קַל וָחוֹמֶר הוּא - אִם בְּחַטָּאת שֶׁאֵין צְרָכֶיהָ מְעַכְּבִין מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁיָּבִיא קָרְבַּן עָנִי בִּשְׁבִילָהּ, עוֹלָה שֶׁצּוֹרְכֶיהָ מְעַכְּבִין מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁיָּבִיא קָרְבַּן עָנִי! אֶלָּא וַדַּאי נִרְאֶה כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי, וְכֵן רָאִיתִי שֶׁהִסְכִּים הָרַב בַּעַל קָרְבַּן אַהֲרֹן.