לֹ֤א תֵאָפֶה֙ חָמֵ֔ץ חֶלְקָ֛ם נָתַ֥תִּי אֹתָ֖הּ מֵאִשָּׁ֑י קֹ֤דֶשׁ קׇֽדָשִׁים֙ הִ֔וא כַּחַטָּ֖את וְכָאָשָֽׁם׃

לא תאפה חמץ חלקם. אַף הַשְּׁיָרִים אֲסוּרִים בְּחָמֵץ (מנחות נ"ה):

כחטאת וכאשם. מִנְחַת חוֹטֵא הֲרֵי הִיא כְּחַטָּאת, לְפִיכָךְ קְמָצָהּ שֶׁלֹא לִשְׁמָהּ פְּסוּלָה, מִנְחַת נְדָבָה הֲרֵי הִיא כְּאָשָׁם, לְפִיכָךְ קְמָצָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ כְּשֵׁרָה (ספרא):

לָא תִתְאֲפֵי חֲמִיעַ חָלָקְהוֹן יְהָבִית יָתַהּ מִקֻרְבָּנָי קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא כְּחַטָאתָא וְכַאֲשָׁמָא

וטעם לא תאפה. הוא העיקר במצות פסח:

כחטאת וכאשם. כן המנחה:

חלקם נתתי אתה מאשי. נתינת טעם הוא ללא תאפה חמץ, כיון שהיא חלקם מאשי הרי הוא כדין אשי שנא׳‎ בהם כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ולכך לא תאפה חמץ.

קדש קדשים היא. הרי הוא כאחד מן הקדשים,

כחטאת. מה חטאת מן החולין וביום ובידו הימנית אף זו כן.