אֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהֹוָ֜ה לָתֵ֣ת לָהֶ֗ם בְּיוֹם֙ מׇשְׁח֣וֹ אֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתָֽם׃

הכתוב מדגיש שה׳ ציווה לתת לכהנים את המתנות הללו מבני ישראל ביום שנמשחו, כחוקת עולם לדורותם. פסוק זה הוא המשך לקודם, ומבסס את מתנות הכהונה כזכות קבועה שראשיתה ביום המשיחה. אבן עזרא מבאר את הלשון ״ביום משחו״ במובן ״מיום משחו״, כלומר החל מן היום שנמשחו ואילך. חזקוני מסכים שהבי״ת באה במקום מ״ם, ומבאר שמן היום שהם נושאים במשרת הכהונה ניתן להם חלק זה לחוק עולם. הפסוק קובע אפוא שהמתנות אינן חד-פעמיות אלא זכות נמשכת ונצחית, המלווה את הכהנים מיום מינוים לאורך כל הדורות.