וּפֶ֩תַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד תֵּשְׁב֨וּ יוֹמָ֤ם וָלַ֙יְלָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים וּשְׁמַרְתֶּ֛ם אֶת־מִשְׁמֶ֥רֶת יְהֹוָ֖ה וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ כִּי־כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי׃

אהרן ובניו נצטוו לשבת בפתח אוהל מועד יומם ולילה שבעת ימים, לשמור את משמרת ה׳ ולא ימותו, כי כן ציווה משה. רש״י מדייק מן הלשון ״ולא תמותו״, שאם לא יעשו כן הרי הם חייבים מיתה, כלומר זו אזהרה חמורה. אבן עזרא מבאר ש״כי כן צויתי״ הוא פועל בלשון שלא נזכר שם פועלו, ומביא דעה שהכוונה ״כי כן צוויתי אתכם״. הפסוק מדגיש את חובת השהייה המתמדת של הכהנים במשכן במשך שבעת ימי המילואים, יום ולילה, כשמירה על משמרת ה׳, ומזהיר בחומרה שהעובר על כך מסתכן במיתה, כדי להטעים את קדושת המעמד.