הִנֵּה־זֶ֣ה הָיָ֔ה עֲוֺ֖ן סְדֹ֣ם אֲחוֹתֵ֑ךְ גָּא֨וֹן שִׂבְעַת־לֶ֜חֶם וְשַׁלְוַ֣ת הַשְׁקֵ֗ט הָ֤יָה לָהּ֙ וְלִבְנוֹתֶ֔יהָ וְיַד־עָנִ֥י וְאֶבְי֖וֹן לֹ֥א הֶחֱזִֽיקָה׃

הָא דֵין הֲוָה חוֹב סְדוֹם אֲחָתִיךְ גַאוְתָנִין סָבְעִין לַחֲמָא וּשְׁלֵיוָא וּשְׁדוּכַיָא הֲוָה לָהּ וּלְכַפְרָנָהָא וְיַד מִסְכֵּן וַחֲשׁוֹךְ לָא אַתְקֵיפַת:

הנה זה וגו׳. ר״ל זה לבד היה עון סדום ולא השחיתו יותר:

גאון וגו׳. ר״ל התגאה בעבור השובע והשלום שהיה לה ולא החזיקה יד עני לתת מחסורו:

גאון. מל׳ גאוה:

ושלות השקט. כפל הדבר במ״ש לרוב השלוה:

החזיקה. ענין אחוזה ועל הצדקה יאמר:

הנה זה היה עון סדם אחותך העון שעליהם היו ראוים לעונש היה על מצות שבין אדם לחברו, מה שיד עני ואביון לא החזיקה וזה היה עון סדום שהעון הוא מה שמעוה במזיד בעצת שכלו, כי לא עשו זה מפני הדוחק כי היה להם גאון שבעת לחם, ולא מפני שלא היה להם שלום שאז יאצרו אוצרות בר ולחם ליום קרב ומלחמה וימי מצור, כי שלות השקט היה לה, ובכ"ז יד עני ואביון לא החזיקה מפני שהיו להם נימוסים רעים ומשפטים בל יחיו בהם, שהיה הנימוס אצלם שלא להטיב עם דל וחסר לחם: