אֶל־הֶֽהָרִים֙ לֹ֣א אָכָ֔ל וְעֵינָיו֙ לֹ֣א נָשָׂ֔א אֶל־גִּלּוּלֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֶת־אֵ֤שֶׁת רֵעֵ֙הוּ֙ לֹ֣א טִמֵּ֔א וְאֶל־אִשָּׁ֥ה נִדָּ֖ה לֹ֥א יִקְרָֽב׃

בְּטוּרַיָא לָא פְלַח לְטַעֲוָתָא וְעֵינוֹהִי לָא זְקַף לְפוּלְחַן טַעֲוַת בֵּיהּ יִשְׂרָאֵל וְיַת אִתַּת חַבְרֵיהּ לָא סְאֵיב וּלְוַת אִתָּא מְסָאֲבָא לָא עָל:

אל ההרים וגו׳. עתה מפרש מה הם הרעות שהיה נזהר מהם ואמר שלא אכל בההרים מזבחי תקרובות עכו״ם שעל ההרים ואף לא נשא עיניו להסתכל בגלולי בית ישראל הם הפסילי׳:

לא טמא. לזנות עמה:

לא יקרב. לבוא עלי׳:

אל ההרים (ומפרש צדקה בין אדם למקום) שלא אכל תקרובת ע"ז וכו':