לָכֵ֡ן הִנְנִי֩ נָטִ֨יתִי אֶת־יָדִ֜י עָלֶ֗יךָ וּנְתַתִּ֤יךָֽ (לבג) [לְבַז֙] לַגּוֹיִ֔ם וְהִכְרַתִּ֙יךָ֙ מִן־הָ֣עַמִּ֔ים וְהַאֲבַדְתִּ֖יךָ מִן־הָאֲרָצ֑וֹת אַשְׁמִ֣ידְךָ֔ וְיָדַעְתָּ֖ כִּֽי־אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃ {פ}

בְּכֵן הָא אֲנָא מְרִים יַת מְחַת גְבוּרְתִּי עֲלָךְ וְאֶתְּנִנָךְ לְבִיז לְעַמְמַיָא וְאֱשֵׁיצִינָךְ מִבֵּינֵי עַמְמַיָא וְאַבְּדִנָךְ מִן מְדִינָתָא אַצְדִנָךְ וְתֵידַע אֲרֵי אֲנָא יְיָ:

נטיתי את ידי. להכות בך:

מן העמים. ר״ל לא תהיה נחשבת עוד לעם בין האומות:

והאבדתיך מן הארצות. כפל הדבר במ״ש:

אשמידך. מכל וכל לבל תשוב לקדמותך:

כי אני ה׳. הנאמן לשלם גמול:

לבג. מל׳ בזה ושלל והכתיב לבג והוא ענין מאכל כמו מפת בג המלך (דניאל א׳:ה׳) או לבג הוא כמו לבז והגימ״ל הוא במקום הזי״ן באטב״ח וכן גה גבול (לקמן מו) ור״ל זה גבול:

לכן הנני נטיתי את ידי עליך שגם אחר החורבן בגויים לא תמצא מנוח, ונתתיך יש הבדל בין גוים ועמים שגוים הם הפחותים שאין להם מלך ועמים הם החשובים שיש להם מלך, אמר בגוים הפחותים ששם תשב ביניהם תהיה להם לבג היינו למזון, ופת בג המלך שיאכלו ואתך בכל פה, והעמים החשובים משם הכרתיך שלא תוכל לשבת ביניהם כלל, ואם תרצה להתישב בארצות בפני עצמך שם האבדתיך, תאבד מן הישוב, באופן אשר אשמידך לגמרי, ובזה וידעת כי אני ה':