כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים בְּיוֹם אַחְתוֹתִי יָתֵיהּ לִשְׁאוֹל אִתְאַבָּלוּ עֲלוֹהִי חֲפַת עָקָא יַת עַלְמָא וְחָרוֹבָא מְדִינָתָא וְזָעוּ עַמְמִין סַגִיאִין וַחֲשׁוֹכוּ עֲלוֹהִי אַפֵּי מַלְכַיָא וְכָל מַלְכֵי עַמְמַיָא עֲלוֹהִי טְפָחוּ כַתְפָא:
ביום רדתו. ביום שהורדתי את אשור אל בור הקבר האבלתי עליו האנשים והתהום שהיה רגיל להשקותו כסתי עליו שק להתאבל עליו והוא על דרך משל:
ואמנע. נהרות התהום שהיו משקות אותו מנעתי אותם לבל ימשכו הואיל ואין עוד צורך להם:
ויכלאו וגו׳. מי התהום נכלאו במקומם ולא יצאו עוד:
ואקדיר. עצי הלבנון נשחרו על מפלתו:
עליו עולפה. בעבור מפלתו נתעלפה כל אחת מהעצים לגודל החרדה ולפי שהמשילו לארז אמר שעצי הלבנון התאבלו עליו ורצה לומר כל שריו וגבוריו התאבלו על מפלתו:
שאולה. בור הקבר:
האבלתי. מל׳ אבלות:
ויכלאו. ענין מאסר וכן כלוא ולא אצא (תהילים פ״ח:ט׳):
ואקדיר. ענין שחרות כמו שמש וירח קדרו (יואל ב׳:י׳):
עולפה. ענין העדר הרגשה וחלשות כמו בניך עלפו (ישעיה נא):
כה אמר ה' הנה את נינוה כבש נבוכדנצר בשנה הראשונה למלכותו, ומאז התחיל לכבוש גוים רבים וכולם נתנו בידו עד שלבסוף כבש את מצרים והחריבה, וזה היה אחרית מלחמותיו, מצייר שביום שהחריב את אשור נגזר מה' להחריב את כל ממלכות הארץ שהיו תחלה כפופים תחת מלכות אשור, ומצייר שאז ביום רדתו שאולה האבלתי כסיתי עליו את תהום, אז נעשה התהום אבל, כמו שהאבל לא יצא לחוץ ומכסה ראשו, כן התהום כסה ה' פניו בל יצא עוד לחוץ להשקות העצים, ועי"כ ואמנע נהרותיה שהיה הולך סביבות מטעה, ויכלאו מים רבים כמ"ש ואת תעלותיה שלחה אל כל עצי השדה, ועי"כ ואקדיר עליו לבנון נעשה כל הלבנון קודר מרוב החום הבוער כי אין מים, וכל עצי השדה עליו עלפה מרוב הצמאון, כאדם המתעלף בחום ובצמא, ר"ל שאז נפסק השפע מכל המלכים שהיו חוסים בצל אשור, כי לא היה מי שיגין עליהם מחמת המציק: