יַ֗עַן הֱי֤וֹת לְךָ֙ אֵיבַ֣ת עוֹלָ֔ם וַתַּגֵּ֥ר אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־יְדֵי־חָ֑רֶב בְּעֵ֣ת אֵידָ֔ם בְּעֵ֖ת עֲוֺ֥ן קֵֽץ׃

חֲלַף דַהֲוַת לָךְ דְבָבוּת עֲלָם וְתַבֵּיבְתָּא יַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי קָטוֹלֵי חַרְבָּא בְּעִדַן תְּבִירְהוֹן בְּעִדַן תּוּשְׁלְמַת חוֹבֵיהוֹן:

יען. בעבור שהיה לך על ישראל שנאה שמורה מימות עולם והזלת דמי ישראל על ידי חרב בעת בוא עליהם אידם בחורבן הבית בעת בוא העון הממלא את הסאה ומשלים את הקץ:

איבת. ענין שנאה כמו ואיבה אשית (בראשית ג):

ותגר. ענין הזלה ושפיכה כמו וכמים הנגרים ארצה (ש״ב יד):

אידם. ענין צער ומקרה רע כמו הלא איד לעול (איוב ל״א:ג׳):

יען, אבל אח"כ בעת נכנסו הרומיים לירושלים והם באו אז לעזרת ישראל, שמרו בלבם, האיבה הכבושה בלבם מעולם, ותגר את בני ישראל ע"י חרב, כמ"ש גם אתה כאחד מהם, ואל תעמוד על הפרק להכרית את פליטיו, וזה היה בעת אידם ר"ל בעת החורבן, שאז היה עון קץ, שהיה קץ לעונם ואחרית העונשים, שאחר שכבר נשלם עונם, וגם נחתם אידם היה ראוי לרחם עליהם וכ"מ שעשית היה מתוך האיבה לא לשום תועלת: