וְלֹא־אַסְתִּ֥יר ע֛וֹד פָּנַ֖י מֵהֶ֑ם אֲשֶׁ֨ר שָׁפַ֤כְתִּי אֶת־רוּחִי֙ עַל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ {פ}

וְלָא אֲסַלֵק עוֹד שְׁכִנְתִּי מִנְהוֹן דִשְׁפִיכֵית יַת רוּחַ קוּדְשִׁי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים:

ולא אסתיר. אחז במשל מבן אדם שאם אינו רוצה למלאות שאלת מי מסתיר פניו ממנו לבל יראהו ולא יסתיר פנים ממי שירצה למלאות שאלתו:

אשר. ר״ל אשר זאת אעשה להם אשפוך רוח נבואתי עליהם למען יישירו דרכם ויהיו מוכשרים לקבל מרבית הטובה אשר ישאלו עליה:

ג. שאז הסתיר פני מהם בכל פעם כמו בימי היונים והרומים ואז לא אסתיר פנים, ד. שאז לוקח מהם רוה"ק והנבואה, כמ"ש ה' דברים חסרו בבית שני ואז אשר שפכתי רוחי על בית ישראל שישוב אליהם רוה"ק והנבואה: (השאלות הקיימות לפי דעת המפרשים בענין צורת הבית, ראה בסוף הספר) בעשרים וחמש שנה לגלותנו הוא גלות יהויכין שגלה י"א שנה לפני החורבן, ולפ"ז עת נגלה אליו הנבואה הזאת היה ארבע עשרה שנה אחרי אשר הכתה העיר, ואז היה שנת היובל, (כי היובל הקודם היה בי"ז שנה ליאשיהו עת מצאו הספר בבית הה', שהיה ל"ו שנה קודם החורבן) לכן אמר בר"ה בעשור לחדש, שלא יצוייר שיהיה ר"ה בעשור לחדש רק בשנת היובל שאז ביוהכ"פ תוקעים בשופר והעבדים יוצאים לחירות, [הערה: דע שחשבון זה אינו עולה לר' יהודה שסובר בנדרים (דף ס"א) ששנת החמשים עולה למנין שבוע, ולדידיה חל היובל י"ז שנה קודם לכן, אך ר' יהודה לשטתו שלדידיה בל"ז אאל"פ שר"ה הוא בעשור לחדש, דהוא ס"ל בספרא (בהר פ"ב) ששנת היובל מתקדשת בתחלתה וחשבון זה הוא לרבי יוסי בערכין (דף י"ח) ובסדר עולם, והוא לשטתו שס"ל שתקיעה מעכבת כמ"ש בספרא (שם משנה ד) ובר"ה (דף ט') ולדידיה לא היו עבדים נפטרים לבתיהם עד יום הכפורים כמ"ש בס' התו"ה (שם סי' י"ח), ולרבי יהודה צל"פ מ"ש בראש השנה היינו בתחלת השנה ולא בא הלשון בדוקא: ע"כ] היתה עלי יד ה', מבואר אצלי שיד ה' מורה על שיניע את הנביא אל ענינים נשגבים ומחזות עצומות, ויבא אותי שמה ר"ל אל העיר שהוכתה: