וִֽיכַלּ֖וּ אֶת־הַיָּמִ֑ים {ס} וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁמִינִ֜י וָהָ֗לְאָה יַעֲשׂ֨וּ הַכֹּהֲנִ֤ים עַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ אֶת־עוֹלֽוֹתֵיכֶם֙ וְאֶת־שַׁלְמֵיכֶ֔ם וְרָצִ֣אתִי אֶתְכֶ֔ם נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽה׃ {ס}

וְיִשְׁלְמוּן יַת יוֹמַיָא וִיהֵי בְּיוֹמָא תְמִינָאָה וּלְהָלָא יַעַבְדוּן כַּהֲנַיָא עַל מַדְבְּחָא יַת עַלְוָתְכוֹן וְיַת נִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן וְיִתְקַבְּלוּן קוּרְבָּנֵיכוֹן בְּרַעֲוָא אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים:

ויכלו. כאשר ישלימו שבעת הימים הוא מחונך לקרבנות וביום השמיני ומאז והלאה יעשו הכהנים על המזבח את עולותיכם וכו׳ ואני אהיה מרוצה לכם ע״י הקרבנות הללו:

והלאה. ולהלן עד עולם:

ורצאתי. מלשון רצון:

והיה ביום השמיני, מיום שהתחיל החינוך ביום הראשון, שהוא ביום השביעי מיום השני, יהיו יכולים להעלות עליו עולות ושלמים, ויתבאר לקמן (סי' מ"ה) שיום ראשון יהיה בכ"ג אדר ויום השמיני שלו יהיה בר"ח ניסן, כמו שהיה בימי משה, שהתחילו המלואים בכ"ג אדר ויום השמיני למלואים היה בר"ח ניסן ע"ש: