יַ֗עַן אֲשֶׁ֨ר יְשָׁרְת֤וּ אוֹתָם֙ לִפְנֵ֣י גִלּוּלֵיהֶ֔ם וְהָי֥וּ לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל לְמִכְשׁ֣וֹל עָוֺ֑ן עַל־כֵּן֩ נָשָׂ֨אתִי יָדִ֜י עֲלֵיהֶ֗ם נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה וְנָשְׂא֖וּ עֲוֺנָֽם׃

חֲלַף דַהֲווֹ מְשַׁמְשִׁין יַתְהוֹן קֳדָם טַעֲוָתְהוֹן וַהֲווֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְתַקָלַת חוֹבִין עַל כֵּן קְיָמִית בְּמֵימְרִי עֲלֵיהוֹן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים וִיקַבְּלוּן חוֹבֵיהוֹן:

יען. בעבור שעשו עבודת העם לפני הגלולים והכשילו את ישראל בעון עכו״ם:

נשאתי ידי. הוא ענין שבועה בהרמ׳ הידים למעלה וכן אשר נשאתי את ידי (שמו׳ ו):

ונשאו עוונם. את זה יסבלו בעבו׳ עוונ׳:

יען אשר ישרתו אותם, ר"ל וזה עונש מדה כנגד מדה כמו ששרתו את העם לפני גלוליהם, וע"י נכשלו בית ישראל לעבוד ע"ז, לכן ישאו עונם, כפי חטאתם: