וּבַחַגִּ֣ים וּבַמּוֹעֲדִ֗ים תִּהְיֶ֤ה הַמִּנְחָה֙ אֵיפָ֤ה לַפָּר֙ וְאֵיפָ֣ה לָאַ֔יִל וְלַכְּבָשִׂ֖ים מַתַּ֣ת יָד֑וֹ וְשֶׁ֖מֶן הִ֥ין לָאֵיפָֽה׃ {פ}

וּבְחַגַיָא וּבְמוֹעֲדַיָא תְּהֵי מִנְחָתָא מְכִלְתָּא לְתוֹרָא וּמְכִלְתָּא לְדִיכְרָא וּלְאִימְרַיָא דְתַדְבֵּיק יְדֵיהּ וּמִשְׁחָא מְלֵי הִינָא לִמְכִלְתָּא:

ובחגים ובמועדים. לתוספת ביאור כפל בשמות נרדפים וכן אדמת עפר (דניאל י״ב:ב׳) או יתכן שאמר זה על שבועות ור״ה ויוה״כ שיהיו במשך ימי המלואים שלא יוסיפו בהם קרבנות שהמה בשביל המלואים אבל צוה להוסיף בהם מנחות על הקרבנות הקצובות בתורה מלבד המנחות הראויות להם כפי משפטי התורה והם יהיו בשביל המלואים ולכן יהיה בהם משפט אחר:

מתת ידו. כפי נתינת ידו ר״ל לפי הרחבת ידו ונדבת לבבו:

ובחגים היינו בחג השבועות שנקרא חג, על שמביאים שלמי חגיגה, ובמועדים, היינו בר"ה ויוה"כ של ק"ץ ימי החינוך, תהיה המנחה איפה לפר, ר"ל אז יביא פר אחד כמו בר"ח ואיפה מנחה, ואיל אחד ואיפה מנחה, ולכבשים מתת ידו, ויביא ששה כבשים כמו בר"ח וששית האיפה לכל כבש כנ"ל (פסוק ה') (וסתם מספר הקרבנות, מפני שידענו שר"ה הוא ג"כ ר"ח ולא יגרע מר"ח):