כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי וְלֹא כַּאֲשֶׁר עִם פִּי, שֶׁהַמְרַגְּלִים הָיוּ בְּעֵצָה אַחַת, וְיָּרֵא כָּלֵב לוֹמַר לָהֶם שֶׁלֹּא יֹאמַר כְּמוֹתָם, וּכְשֶׁבָּא הִכְחִישָׁם, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם (במדבר יד כד): עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ, שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָהֶם אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב.
בַּר אַרְבְּעִין שְׁנִין אֲנָא כַּד שְׁלַח מֹשֶׁה עַבְדָא דַייָ יָתִי מֵרְקַם גֵיאָה לַאֲלָלָא יַת אַרְעָא וַאֲתֵיבִית יָתֵיהּ פִתְגָמָא כְּמָא דַהֲוָה עִם לִבִּי:
עם לבבי. כי בפיו היה בעצה אחת עם יתר המרגלים, כי פחד מהם, ובבואו לפני משה כחש אותם:
ואשב. הביא ארבעה טעמים שראוי לשכר זה. א] באשר הייתי ציר נאמן ולא השבתי דבר כפי ראות העין, רק כפי ראות הלב המשכיל ומבחין ועפ"י הבחירה לבחור בטוב, וז"ש כאשר עם לבבי. ב] באשר היו לי מסיתים לדבר עבירה, וז"ש: