כִּ֚י בְּנ֣וֹת מְנַשֶּׁ֔ה נָחֲל֥וּ נַחֲלָ֖ה בְּת֣וֹךְ בָּנָ֑יו וְאֶ֙רֶץ֙ הַגִּלְעָ֔ד הָיְתָ֖ה לִבְנֵי־מְנַשֶּׁ֥ה הַנּוֹתָרִֽים׃

וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָיְתָה לִבְנֵי מְנַשֶּׁה הַנּוֹתָרִים.

אֲרֵי בְּנַת מְנַשֶׁה אַחֲסִינוּ אַחֲסָנָא בְּגוֹ בְנוֹהִי וְאַרְעָא גִלְעָד הֲוַת לִבְנֵי מְנַשֶׁה דְאִשְׁתָּאֲרוּ:

כי בנות מנשה וכו׳. רצה לומר, לפי שבנות מנשה גם המה לקחו נחלה, ובני מנשה הנותרים לקחו ארץ הגלעד, לזה היה ראוי ונכון שיקחו בארץ ישראל עצמה אלו העשרה מחוזות, לא פחות ולא יותר, כי החשבון הזה היה ראוי להם:

כי בנות. לפי' חז"ל מבאר שהיו עשרה עם חלקי בנות צלפחד, ולמה שפרשתי באר שהוצרכו חבלים רבים כי גם בנות ירשו בתוך הבנים:

הנותרים. מוגדר אצלי כי הנותר הוא הטפל, ולמעלה (פסוק ב) קרא כל בני מנשה נותרים בבחינת שמכיר בגבורתו הקדים לקחת חלקו, ופה קרא בני מכיר נותרים בבחינת שהיו מועטים נגד ששה בתי אבות: