וַיְהִ֨י הַשַּׁ֜עַר לִסְגּ֗וֹר בַּחֹ֙שֶׁךְ֙ וְהָאֲנָשִׁ֣ים יָצָ֔אוּ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי אָ֥נָה הָלְכ֖וּ הָאֲנָשִׁ֑ים רִדְפ֥וּ מַהֵ֛ר אַחֲרֵיהֶ֖ם כִּ֥י תַשִּׂיגֽוּם׃

וַהֲוָה עִדָן לְמֵיחַד תַּרְעָא בְּקִבְלָה וְגֻבְרַיָא נְפַקוּ לָא יַדְעֵית לְאָן אֲזַלוּ גֻבְרַיָא רִדְפוּ בִּפְרִיעַ בַּתְרֵיהוֹן אֲרֵי תַדְבְּקוּנוּן:

ויהי השער. רצה לומר, בעת בוא זמן סגירת שער העיר, כאשר חשך היום:

כי תשיגום. היות זה מקרוב יצאו:

אנה. לאיזה מקום:

(ראיה ג') ויהי השער לסגור. שיצאו ונעלמו בעת שרצו לסגור השער, כבורחים. (ראיה ד') שיצאו בחשך ואפלה ולא הוליכו אבוקה בידיהם, כי נסו וימלטו. (ראיה ה') ולא ידעתי אנה הלכו, כמו שהעלימו המקום שמשם באו כן העלימו המקום שאליו הלכו, וכ"ז סימנים מובהקים שהם מרגלים, לכן רדפו מהר אחריהם, כי, א] ראוי לרדוף אחריהם אחר שהם בודאי מרגלים. ב] אחר שבודאי תשיגום, וא"כ אין להתעצל מלרדוף ולהשיג: (ו) והיא. אחר שע"י חכמתה פטרה השלוחים מביתה אז מחשש פן ישובו לבקשם שנית, העלתם אל הגג ותטמנם (שהטמנה הוא ע"י כסוי), שכסתה אותם בפשתי העץ הערוכות, שהיו מסודרות שם מכבר עד שלא ירגיש איש כי איש טמון תחתיהם. ופשתי העץ פי' המפ' בעצי פשתן, כמו תולעת שני ושני תולעת. וי"ל שכבר נחבטו הקנים רק לא נופצו והיו מעורבים עם העץ, ולכן אמר הערוכות בלשון נקבה כי הפשתה הוא שם נקבה. וי"מ שהוא מין פשתה הגדלה על העצים הנקרא צמר גפן בלשון המשנה (בוים וואללע), ופשתים סתם שיש בם משום שעטנז גדלים על האדמה, והצמר גפן קרוי פשתי עץ: