הַרְחֵק מְאֹד מִמָּקוֹם שֶׁעָמְדוּ שָׁם נִפְסְקוּ.
מֵאָדָם הָעִיר כָּךְ שְׁמָהּ.
וְהַיֹּרְדִים אוֹתָם שֶׁהָיוּ יוֹרְדִים מִשָּׁם וּלְמַטָּה תְּחִלָּה.
תַּמּוּ נִכְרָתוּ עָבְרוּ כְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָן כְּכָל הַנְּחָלִים הַהוֹלְכִים אֶל הַיָּם עַד אֲשֶׁר תַּמּוּ.
וְקָמוּ מַיָא דְנַחְתִין מִלְעֵילָא קָמוּ רוּקְבָא חָד רְחִיקִין לַחֲדָא מֵאָדָם קַרְתָּא דְבִסְטַר צָרְתָן וּדְנַחֲתִין לְיַמָא דְמֵישְׁרָא לְיַמָא דְמִלְחָא שְׁלִימוּ פְּסָקוּ וְעַמָא עֲבָרוּ לָקֳבֵיל יְרֵיחוֹ:
ויעמדו. מוסב למעלה (פסוק טז), לומר, הנה עם כל רבוי המים, עמדו היורדים מלמעלה אחר הכריתה וקמו נד אחד:
הרחק מאוד. הנד ההוא היה רחוק מאוד מהעיר ששמה אדם, העומדת בצד צרתן:
והיורדים. המים שירדו קודם הכריתה לצד ים הערבה, והוא ים המלח:
תמו נכרתו. המים ההם תמו ממקומם ונכרתו והלכו להם, ונשאר המקום חורב ויובש:
תמו. מלשון תם והשלמה:
ויעמדו. ר"ל שהיה הנס כפול. א] שהמים היורדים מלמעלה פסקו מלירד ועמדו נד אחד (כנ"ל יג). ב] הרחק מאד. ר"ל שלא התפשטו אל הצד שנגד הרוחב שהיה שם עיר ששמה צרתן, ואם היו המים מתפשטים כפי טבעם אל הרוחב היו שוטפים אדם של העיר הזאת. והיה הנס גם בצד רוחב הירדן, שהיה הנד רחוק מן בני אדם של העיר היושבת בצד צרתן, ולא הוזקו בני העיר:
והמים היורדים תמו. ממילא, ע"י שנכרתו ונבדלו מן המים שבגובה לכן תמו ממילא כטבעם:
