וִיהֵי תוּקְפֵיהוֹן דְרַשִׁיעַיָא כִּנְעוֹרֶת כִּתָּנָא וְעוֹבַד יֶדְהוֹן כְּנִיצוֹץ נוּרָא כְּמָא דִמְקָרְבִין דֵין לִסְטַר דֵין וְדָלְקִין תַּרְוֵיהוֹן כַּחֲדָא כֵּן יְסוּפוּן רַשִׁיעַיָא אִינוּן וְעוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָא וְלָא יְהֵא עֲלֵיהוֹן חַיָס:
והיה החסון. תקיף והוא תואר השם, כי השם הוא חוסן:
לנעורת. הוא שינוער מהפשתים:
לניצוץ. כמו שביבים, וכמוהו ונוצצים כעין נחשת קלל (יחזקאל א' ז'), והטעם על הפסילים שיחזקום שלא ימוטו, הפועלים בעת צרתם, בעבור שלא הושיעום,, ישרפום גם הם ישרפו:
וזה טעם ובערו שניהם. כמו מדוע לא יבער הסנה (שמות ג' ג'):
ואין מכבה. ואין עוזר:
החסון. הפסל העשוי מעץ חזק כמ״ש עץ לא ירקב יבחר (לקמן מ) לנעורת. שהוא דבר חלש וקל להשרף:
ופועלו. החרש העושה הפסל, היה דומה לניצוץ אש:
שניהם. הפסל והחרש:
ואין מכבה. לא ימצא מי מכבה ואין ביד הפסל לעזור ואף לא לעצמו:
החסן. החזק וכן חסין יה (תהלים פט):
לנעורת. היא הפסולת שמנערין מעצי הפשתן:
לניצוץ. הוא הנתז מן הבערת האש וכן ונוצצים כעין נחושת (יחזקאל א׳:ז׳):
ובערו. ענין שרפה והדלקה:
מכבה. מלשון כבוי:
