אַרְצְכֶ֣ם שְׁמָמָ֔ה עָרֵיכֶ֖ם שְׂרֻפ֣וֹת אֵ֑שׁ אַדְמַתְכֶ֗ם לְנֶגְדְּכֶם֙ זָרִים֙ אֹכְלִ֣ים אֹתָ֔הּ וּשְׁמָמָ֖ה כְּמַהְפֵּכַ֥ת זָרִֽים׃

אַרְעֲכוֹן צַדְיָא קִרְוֵיכוֹן יְקִידַת נוּר אַרְעֲכוֹן לְקִבְלֵיכוֹן עַמְמַיָא מַחְסְנִין יָתָהּ וּבְחוֹבֵיהוֹן צְדִיאַת מִנְכוֹן אִתְחַלָפַת וַהֲוָה לְנוּכְרָאִין:

ארצכם וגו'. הנוכר למעלה, משל שנלקחה כל ארצם, ויש מהם שממה שאין שם אדם, ויש מהם שרופות אש, ויש שזרים אוכלים תבואתה:

[אוכלים אותה]. כטעם בעצבון תאכלנה (בראשית ג' י"ז):

וטעם כמהפכת זרים. פי' ארצכם שממה, ויתכן היות זרים מגזרת זרם (ישעיהו ל"ב ב') ויהיה המ"ם שורש ולא לשון רבים ויהיו שנים משקלים:

ארצכם. לכן תהיה ארצכם שממה:

אדמתכם. פרי אדמתכם:

לנגדכם. בעיניכם תראו ואין לאל ידכם לעמוד כנגדה:

ושממה. ותהיה שוממה כארץ אשר יבואו עליה אויבים זרים ורחוקים כי המה מהפכים ומחריבים הכל ועושים שממה על כי המה לא יעמדו בה משא״כ כשהאויב הוא מבני הארץ ההיא וסמוך אליה: