וְעָשָׂה֩ יְהֹוָ֨ה צְבָא֜וֹת לְכׇל־הָֽעַמִּים֙ בָּהָ֣ר הַזֶּ֔ה מִשְׁתֵּ֥ה שְׁמָנִ֖ים מִשְׁתֵּ֣ה שְׁמָרִ֑ים שְׁמָנִים֙ מְמֻ֣חָיִ֔ם שְׁמָרִ֖ים מְזֻקָּקִֽים׃

וְיַעְבֵּד יְיָ צְבָאוֹת לְכָל עַמְמַיָא בְּטוּרָא הָדֵין שֵׁירוּ וְזִמְנָא מְדַמָן דְהִיא דִיקָר וּתְהֵי לְהוֹן לִקְלָן מִחָן חֵילָא מָחָן דְלָא יִשְׁתֵּיזְבוּן מִנְהוֹן מָחָן דִיסוּפוּן בְּהוֹן:

עשה. בהר הזה, היא ציון:

משתה שמנים. הטעם שיאכילם מאכלים שמנים:

ממוחים. מגזרת ומוח עצמותיו ישוקה (איוב כ"א כ"ד), והוא מהבניין הכבד הדגוש:

ואחר כן ישקם שמרים מזוקקים והנה ישתכרו, כטעם כי כאשר שתיתם על הר קדשי [עובדיה א' ט"ז]:

לכל העמים. הבאים למלחמה עם גוג:

בהר הזה. הר בת ציון:

משתה שמנים. ר״ל הם יחשבו שיהיה נוח להם לכבוש את ירושלים כשמן שהוא נוח ויהפך להם למשתה שמרים הקשה לגוף ר״ל שם יפלו מבלי תקומה:

שמנים ממחים. שמנים הנוחים ושמנים כמוח עצמות יהפך לשמרים מזוקקים מן המשקה שהוא בלתי שמרים לבדם והוא כפל ענין במ״ש ולומר שיהפך מחשבתם מן הקצה אל הקצה:

משתה. כן נקרא סעודת שמחה וכן עשה משתה (אסתר א):

שמנים. מל׳ שמן:

שמרים. פסולת המשקה השוקעת בתחתית הכלי וכן אך שמריה ימצו (תהלים עה) ממחים. מל׳ מוח העצמות:

מזקקים. ענין צרוף להסיר הסיג ואמר בלשון שאלה על הסרת המשקה: