וְנָמַ֙קּוּ֙ כׇּל־צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְנָגֹ֥לּוּ כַסֵּ֖פֶר הַשָּׁמָ֑יִם וְכׇל־צְבָאָ֣ם יִבּ֔וֹל כִּנְבֹ֤ל עָלֶה֙ מִגֶּ֔פֶן וּכְנֹבֶ֖לֶת מִתְּאֵנָֽה׃

וְיִתְיַמְסוּן כָּל חֵילֵי שְׁמַיָא וְיִתְמְחוּן מִתְּחוֹת שְׁמַיָא כְּמָא דַאֲמִיר עֲלֵיהוֹן בְּסִפְרָא וְכָל מַשִׁירְיָתְהוֹן יְסוּפוּן כְמִיתַר טְרַף מִגֶפֶן וּכְנִבְלָא מִתְּאֵנָה:

ונמקו. בבא לאדם יום אידו תחשך לו השמש כאשר הוא כתוב ביום המות (קהלת י"ב ב'), והנכון בעיני שאלה הדברים רמז לכל עזר שיש לו לכל גוי במשטר שמים כאשר מפורש בספר דניאל (דניאל י' כ'):

ונמקו. מבנין נפעל וכן נגלו, מגזרת מגלה:

כל צבא השמים. הם שרי מעלה של הבבלים:

ונגולו וכו׳. כי השמש והירח קבועים ברקיע השמים וכשיהיו נגללין יכוסו גם המה ולא יאירו בעולם והוא ענין משל לומר שיהא חשך להם מרוב צרות:

וכל צבאם. הם הבבליים הנתונים תחת שרי מעלה:

יבול. כ״א יכמוש כאשר תכמוש עלה מן הגפן:

וכנובלת. וכאשר תכמוש עלה מן התאנה:

ונמקו. ענין המסה:

ונגלו. מל׳ גלילה וכריכה:

יבול. ענין כמישה כמו ועלהו לא יבול (תהילים א׳:ג׳):