וְהוֹלַכְתִּ֣י עִוְרִ֗ים בְּדֶ֙רֶךְ֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ בִּנְתִיב֥וֹת לֹא־יָדְע֖וּ אַדְרִיכֵ֑ם אָשִׂים֩ מַחְשָׁ֨ךְ לִפְנֵיהֶ֜ם לָא֗וֹר וּמַֽעֲקַשִּׁים֙ לְמִישׁ֔וֹר אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים עֲשִׂיתִ֖ם וְלֹ֥א עֲזַבְתִּֽים׃

וָאֱדַבֵּר לְבֵית יִשְׂרָאֵל דְדָמִין כְּסָמָן בְּאוֹרַח דְלָא יְדָעוּ בִּשְׁבִילִין דְלָא אֲלִיפוּ אַדַרְכִינוּן אֲשַׁוֵי קְבַל קֳדָמֵיהוֹן לִנְהוֹר וְכַפְלָא לְמֵישְׁרָא אִלֵין פִּתְגָמַיָא אַעְבְדִינוּן וְלָא אַרְחִיקִינוּן:

והולכתי וגו'. ואני מוליך עורים בדרך לא ידעו, כי העור אם היה רגיל בדרך, ילך בה בלי אור, ואני אשי' המחשך כאילו הוא אור להם, ומעקשים למישור יש אומר כי זה רמז לשוב ישראל מבבל:

והולכתי עורים. אז אוליך את ישראל לארצם דרך המדבר בדרך אשר לא ידעוהו והמה כעורים לה:

בנתיבות וכו׳. כפל הדבר במ״ש:

אשים מחשך. ההולך בדרך שאין ידוע לו הוא כאלו הולך בחשך:

ומעקשים למישור. דרך המעוקם אעשה ישר ושוה עשיתים. מאז כשיצאו ממצרים עשיתי כאלה:

ולא עזבתים. לעתיד לבוא:

בנתיבות. מלשון נתיב ושביל:

אדריכם. מל׳ דריכה והלוך:

אשים. מל׳ שימה ומעקשים. מל׳ עקש ועקום:

למישור. מל׳ ישר ושוה: