יְיָ אֱלֹהִים יְהַב לִי לְשַׁן דְמַלְפִין לְהוֹדָעָא אַלְפָא לְצַדִיקַיָא דִמְשַׁלְהָן לְפִתְגָמֵי אוֹרַיְתָא חוּכְמָא בְכֵן בִּצְפַר בִּצְפַר מַקְדִים לְשַׁלָחָא נְבִיאוֹהִי מָאִים יִתְפַּתְחַן אוּדְנֵי חַיָבַיָא וִיקַבְּלוּן אוּלְפַן:
יי וגו'. אלה דברי הנביא:
למודים. מתואר השם, והעד למוד מדבר (ירמיה ב' כ"ד), לשמוע כלמודים. ולעות דבוק עם לדעת [ומלת לעות מגזרת עת]. והטעם יעף. לב התלמיד כאשר ילמד דברים קשים ויעף וילאה:
והנה לעות. לשום עת או היא מלה זרה אין רע לה:
וטעם יעיר וגו'. כי יי יעיר אותי בבקר בבקר, ופירוש יעירני שיעיר אזני שאהיה שומע כלימודים, והנה אני תלמיד לשם:
ה׳. ישעיה הוא אומר ה׳ שלחני לנבאות ונתן לי לשון צח הראוי ללמד:
לדעת לעות. להשיג ללמד לפי העת והזמן את התאב לשמוע דבר ה׳ כאדם העיף התאב למים:
יעיר בבוקר. בכל בוקר היה מעורר אותי ללכת לנבאות:
יעיר לי אוזן. היה מעורר אזני לשמוע הנבואה כדרך הרב המעורר אזני התלמידים לשמוע אמריו:
לעות. מל׳ עת וזמן:
יעף. מלשון עיפות וצמאון:
יעיר. מל׳ התעוררות:
כלמודים ר״ל כתלמידים וכן חתום תורה בלמודי (לעיל ח):
