כֻּלָּ֙נוּ֙ כַּצֹּ֣אן תָּעִ֔ינוּ אִ֥ישׁ לְדַרְכּ֖וֹ פָּנִ֑ינוּ וַיהֹוָה֙ הִפְגִּ֣יעַ בּ֔וֹ אֵ֖ת עֲוֺ֥ן כֻּלָּֽנוּ׃

כּוּלָנָא כְּעָנָא אִתְבַּדַרְנָא גְבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵהּ גְלֵינָא וּמִן קֳדָם יְיָ הֲוָת רַעֲוָא לְמִשְׁבַּק חוֹבֵי כוּלָנָא בְדִילֵיהּ:

כולנו. באחרונה יכירו האמת, והנה הוא דבק עם נגוע ומוכה אלהים, וכמוהו אך שקר נחלו אבותינו (ירמיה ט"ז י"ט):

הפגיע. מגזרת ויפגע במקום (בראשית כ"ח י"א):

עון. במקום הזה כמו עונש כמו אם יקרך עון (שמואל א' כ"ח י') כי לא שלם עון האמרי (בראשית ט"ו ט"ז) ויגדל עון בת עמי (איכה ד' ו'), ויש אומרים מגזרת ואל תפגע בי (ירמיה ז' ט"ז), ויהיה פי' עון כלנו כמשמעו, והטעם כי יפגע בעבור היות שלום בעולם, כטעם ודרשו את שלום העיר [שם כ"ט ז'], לכן מלת עון תבא קשה עם הפגיע בו:

כולנו כצאן תעינו. ר״ל כי כן היה בידינו עון רב כי כולנו תעינו מדרך האמת והישר כדרך הצאן כשאחת מהן תועה מהדרך כולן נמשכות אחריה ותועות עמה ור״ל ולפי שאבותינו תעו מדרך האמת לזה נמשכנו גם אנחנו אחריהם:

איש לדרכו פנינו. ר״ל והלואי היינו כהצאן הזה שרחילא בתר רחילא אזלא בדרך המוטעה אבל אנחנו לא כן היינו אלא כל אחד פנה לדרכו לא ראי זה כראי זה וכולם מקולקלים וא״כ יש בידינו עון רב:

וה׳ הפגיע בו. המקום הפגיע בו עם העון של כולנו ר״ל העון שלנו הוא המכה בו ומייסרו בגזירת המקום:

תעינו. מלשון תועה:

פנינו. מל׳ פניה:

הפגיע. ר״ל הפגיש בו לרעה להכותו וכן גש ופגע בו (ש״ב א):