נִגַּ֨שׂ וְה֣וּא נַעֲנֶה֮ וְלֹ֣א יִפְתַּח־פִּיו֒ כַּשֶּׂה֙ לַטֶּ֣בַח יוּבָ֔ל וּכְרָחֵ֕ל לִפְנֵ֥י גֹזְזֶ֖יהָ נֶאֱלָ֑מָה וְלֹ֥א יִפְתַּ֖ח פִּֽיו׃

בְּעֵי וְהוּא מִתְּתָב וְעַד לָא פְּתַח פּוּמֵיהּ מִתְקַבֵּל תַּקִיפֵי עַמְמַיָא כְּאִמְרָא לְנִכְסְתָא יִמְסַר וְכִרְחֵלָא דְקָדָם גָזְזָהָא שָׁתְקָא וְלֵית לְקִיבְלֵהּ דְפָּתַח פּוּמֵהּ מְמַלֵיל מִלָא:

נגש. מבנין נפעל:

ולא יפתח פיו. ואין צורך לפרש זה, כי כל יהודי כן הוא בגלות, כי בשעה שיעונה לא יפתח פיו לדבר, אף כי הוא הצדיק שבהם לא יתעסק בעולמו כי אם בעבודת השם ולא יכיר שר או גדול שיעמד לו בפרץ בקום עליו אדם, ולא יפתח (לו) פיו והטעם בכל עת:

נגש והוא נענה. בעבור זה היה נלחץ לקחת עשרו או היה הוא נענה בעינויי הגוף אם דל הוא ואין ידו משגת:

ולא יפתח פיו. להתלונן ולהתרעם על הדבר כי פחד פן יוסיפו סרה:

כשה לטבח יובל. והיה כשה המובא אל הטבח וכרחל העומדת לפני הגוזז צמרה שהרחל היא נאלמה ולא תצעק בקולה והשה לא יפתח פיו וכן לא התלונן המעונה הנמשל לשה המובל לטבח ולא התרעם המנוגש הנמשל לרחל הגזוזה:

נגש. נלחץ ונדחק לקחת עשרו כמו נגש את הכסף (מ״ב כג):

והוא. הוי״ו היא במקום או:

נענה. מלשון עינוי:

לטבח. לשחיטה:

יובל. כמו יובל שי (לעיל יח):

גוזזיה. ענין כריתת הצמר: