(הן) [הִנֵּ֤ה] אָנֹכִי֙ בָּרָ֣אתִי חָרָ֔שׁ נֹפֵ֙חַ֙ בְּאֵ֣שׁ פֶּחָ֔ם וּמוֹצִ֥יא כְלִ֖י לְמַעֲשֵׂ֑הוּ וְאָנֹכִ֛י בָּרָ֥אתִי מַשְׁחִ֖ית לְחַבֵּֽל׃

הָא אֲנָא בָּרֵית נַפָּחָא נָפַח נוּר בִּשְׁחוֹרִין וּמַפִּיק מָנָא לְצוֹרְכֵהּ וַאֲנָא בָּרֵית מְחַבְּלָא לְחַבָּלָא:

הנה וגו'. דרך משל:

ומוציא כלי. מאש ויתקנהו, וגם אנכי בראתי המשחית שישחית כלי החרש:

נופח באש פחם. מנשב באש הנאחז בגחלים כבויים להבעירם יפה:

ומוציא כלי למעשהו. ע״י הפחמים מוציא כלי הראוי לעשות עמו הדבר אשר עשאוהו בעבורו:

ואנכי בראתי משחית לחבל. בראתי איש משחית לקלקל את הכלי ההוא ור״ל אני המגרה בך את האויב ואני המשלימו עמך ומתיש כחו:

חרש. אומן ברזל:

נופח. מלשון הפחה ונשיבה:

פחם. גחלים כבוים כמו פחם לגחלים (משלי כ״ו:כ״א):

לחבל. ענין השחתה וקלקול כמו וחובל עול (לעיל י):