אָ֤ז תִּקְרָא֙ וַיהֹוָ֣ה יַעֲנֶ֔ה תְּשַׁוַּ֖ע וְיֹאמַ֣ר הִנֵּ֑נִי אִם־תָּסִ֤יר מִתּֽוֹכְךָ֙ מוֹטָ֔ה שְׁלַ֥ח אֶצְבַּ֖ע וְדַבֶּר־אָֽוֶן׃

בְּכֵן תְּצַלִי וַיָי יְקַבֵּל צְלוֹתָךְ תִּבְעֵי מִן קֳדָמוֹהִי וְיַעְבֵּד בָעוּתָךְ אִם תַּעְדֵי מִבֵּינָךְ אַסְטָיוּת דִין מִרְמַז בְּאֶצְבַּע וּמַלֵילָא מִלִין דְאוֹנֵס:

מתוכך. מקרבך, והטעם על המחשבה, או מתוכך מתוך ישראל, וטעם מוטה העבדים:

שלח אצבע. שם הפעל על משקל כשכב אדוני המלך (מלכים א' א' כ"ה), כאילו אמר לשלוח יד להכות רעו, או לקחת הונו, גם ודבר און שם הפעל:

אז תקרא וכו׳. כשתעשה כן אז כאשר תקרא לה׳ הוא ישיב לך למלא שאלתך:

תשוע וכו׳. כפל הדבר במ״ש:

הנני. להשלים חפצך:

אם תסיר. אם מכל וכל תסיר מתוכך את עצי העול שהכבדת על צוארי העניים:

שלח אצבע. מוסב על אם תסיר לומר אם גם תסיר מלשלוח אצבעך אל מול פני חברך כדרך בני אדם המריבים וגם תסיר מלדבר לחברך און ודברי קנתור:

יענה. מלשון עניה ותשובה:

תשוע. ענין צעקה כמו שועתי שמעת קולי (יונה ב׳:ג׳):

הנני. הנה אני:

מוטה. עצי העול:

און. ענינו דבר שאינו הגון: