נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛ה בִּימִינ֖וֹ וּבִזְר֣וֹעַ עֻזּ֑וֹ אִם־אֶתֵּן֩ אֶת־דְּגָנֵ֨ךְ ע֤וֹד מַֽאֲכָל֙ לְאֹ֣יְבַ֔יִךְ וְאִם־יִשְׁתּ֤וּ בְנֵֽי־נֵכָר֙ תִּֽירוֹשֵׁ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר יָגַ֖עַתְּ בּֽוֹ׃

קַיָם יְיָ בִּימִינֵהּ וּבִדְרַע תּוּקְפֵהּ אִם אֶתֵּן יַת עִבּוּרִיךְ עוֹד מֵיכַל לְבַעֲלֵי דְבָבֵיךְ וְאִם יִשְׁתּוּן בְּנֵי עַמְמַיָא חַמְרִיךְ דִלְאֵית בֵּיהּ:

נשבע. גם זה יורה לאות כי זאת הנבואה לעתיד, כי הנה נשבע השם, שהיא גזר' בלא תנאי, וטעם בימינו כמו גבורתו שהיא עומדת לעד, וטעם להזכיר במקום הזה בימינו, שאדם לא יוכל לקחת דגנך בחזקה:

נשבע ה׳. הנביא אומר להם בנחמה הן נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עוזו והוא כפל במ״ש:

אם אתן. ענין שבועה הוא וגזם ולא אמר והרי הוא כאדם האומר כך וכך יהיה אם אעשה הדבר הזה וכן אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב (תהילים פ״ט:ל״ו):

אשר יגעת בו. בעבודתו ולאספו אל הבית:

עוזי. ענין חוזק:

תירושך. יינך כמו ואספת דגנך ותירושך (דברים יא):