לְק֨וֹל תִּתּ֜וֹ הֲמ֥וֹן מַ֙יִם֙ בַּשָּׁמַ֔יִם וַיַּעֲלֶ֥ה נְשִׂאִ֖ים מִקְצֵ֣ה (ארץ) [הָאָ֑רֶץ] בְּרָקִ֤ים לַמָּטָר֙ עָשָׂ֔ה וַיּ֥וֹצֵא ר֖וּחַ מֵאֹצְרֹתָֽיו׃

לְקַל מִתְּנִיָהּ רִכְפַת דְמַיִין בִּשְׁמַיָא וּמֵסִיק עֲנָנִין מִסְיָפֵי אַרְעָא בַּרְקִין לִזְמַן מִטְרָא עָבַד וּמַפֵּיק רוּחִין מִבֵּית גִנְזוֹהִי:

לקול תתו. בעבור נתינתו קול המיית מים באויר השמים אז מעלה את העננים לרום השמים:

מקצה הארץ. ר״ל כאשר המה נראים למראה העין שהם בשפולי הרקיע בקצה הארץ אז מעלה אותם אל מול המקום אשר ירצה להמטיר שמה:

ברקים. לעת בא המטר מבריק ברקים ואין המטר מכבה אותם:

ויוצא. הוא מוציא את הרוח ממקום אוצרו:

לקול. באה הלמ״ד במקום בעבור וכן פתח פיך לאלם (משלי ל״א:ח׳):

תתו. מל׳ נתינה:

המון. מל׳ המייה ושאון:

ויעלה. באה הוי״ו במקום אז וכן אם נקבה תלד וטמאה שבועים (ויקרא י״ב:ה׳) ור״ל אז טמאה:

נשיאים. עננים ע״ש שמנשאים עצמן למעלה וכן מעלה נשיאים (תהלים קלה):

לקול, וביחוד התבאר חכמתו והשגחתו הפרטיית מן ירידת הגשם והתהוות העננים, (כמו שבאר באורך באיוב סי' ל"ו ל"ז) מן הקול הקורא ומפרסם השגחתו, מה שיתן המון מים בשמים, שהוא באויר הנשימה, שהוא מקום עליית האדים (שנקרא רקיע ושמים במעשה בראשית כמש"ש), ויעלה נשיאים מקצה הארץ שהם האדים המתנשאים מן הארץ ומתקבצים במקום סגריר העננים, ואשר האדים האלה וטפות מים העולים מלאים רוח ואויר שעל ידם הם מסוגרים ומתעלמים והאויר זך וצלול ע"י העלעקטרי ויסוד האש אשר יפוצץ האדים על כנפי רוח, והיה מחכמת ה' כי ברקים למטר עשה, בעת ירצה שירד המטר יפרד מהם יסוד האש והעלעקטרי ויתהוה הברק, ועי"ז מוצא רוח מאוצרותיו, יוציא יסוד הרוח האצור באדים, ועי"כ יתהוה המטר כנודע בחכמת הטבע: