וְאָמַרְתָּ֤ אֲלֵיהֶם֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה תֵּרַ֨דְנָה עֵינַ֥י דִּמְעָ֛ה לַ֥יְלָה וְיוֹמָ֖ם וְאַל־תִּדְמֶ֑ינָה כִּי֩ שֶׁ֨בֶר גָּד֜וֹל נִשְׁבְּרָ֗ה בְּתוּלַת֙ בַּת־עַמִּ֔י מַכָּ֖ה נַחְלָ֥ה מְאֹֽד׃

וְתֵימַר לְהוֹן יַת פִּתְגָמָא הָדֵין יְשַׁגְרַן עֵינַי דִמְעַן לֵילֵי וִימָם וְלָא יִשְׁתְּקָן אֲרֵי תְבָרָא רַבָּא אִתְּבָרַת מַלְכוּת כְּנִשְׁתָּא דְעַמִי מָחָא מְמַרְעָא לַחֲדָא:

הדבר הזה. והוא הן תרדנה עיני דמעה מבלי הפסק:

כי שבר. רואה אני בנבואה כי שבר גדול וכו׳:

בתולת בת עמי. קראה בתולה כי עוד לא כבשה שום מלך כבתולה שלא באה ברשות הבעל:

נחלה מאד. כאובה ביותר:

תדמינה. ענין שתיקה והפסק כמו אל דמי לכם (ישעי׳ סב):

בת עמי. עדת עמי נחלה. מלשון חול:

ואמרת אליהם, בכ"ז צוהו שיאמר אליהם שה' משתתף בצערן, וכאילו כביכול תרדנה עיניו דמעה, כי שבר גדול נשברה הוא השבר החיצון, ונלוה אליו מכה נחלה מאד בפנימותה, ומפרש השבר, כי אם יצאתי השדה, להנצל מן הרעב כמ"ש רעב בעיר פזר רגליך, והנה חללי חרב, ואם באתי העיר להנצל מן החרב והנה חללי רעב, ונוסף לזה מכה נחלה מאד בפנימית, כי גם נביא גם כהן שהם היו צריכים ללמד את העם תורה ונבואה הם סחרו אל ארץ עשו סחורה אל הארץ, כסוחר שמוכר סחורתו בעד בצע כסף, כן מכרו תורה ונבואה בעד כסף, ולא ידעו מה יהיה אחריתם, וזה מכה נחלה שעי"כ לא ירפאו השבר כי אין מי שילמדם ושישיבם בתשובה: