כִּ֣י אִם־חַי־יְהֹוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶעֱלָ֜ה אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ צָפ֔וֹן וּמִכֹּל֙ הָאֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר הִדִּיחָ֖ם שָׁ֑מָּה וַהֲשִֽׁבֹתִים֙ עַל־אַדְמָתָ֔ם אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַאֲבוֹתָֽם׃ {פ}

אֱלָהֵן יְהוֹן מִשְׁתְּעָן בִּגְבוּרְתָּא דַייָ דְאַסִיק יַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא צִפּוּנָא וּמִכָּל מְדִינָתָא דְאַגְלֵינוּן לְתַמָן וַאֲתֵיבִינוּן לְאַרְעֲהוֹן דִיהָבֵית לַאֲבָהַתְהוֹן:

כי אם. כי אז יאמרו בשבועתם חי ה׳ אשר העלה וכו׳ מארץ צפון ומשאר ארצות אשר הדיחם שמה כי הגאולה ההיא תהיה חשובה יותר ויזכירו יותר בזה הגאולה:

והשיבותים. כן יאמרו בשבועתם חי ה׳ אשר העלה וכו׳ ואשר השיבותי אותם על אדמתם (וזהו מאמר המקום כמדבר בעדו אבל הם יאמרו והשיב אותם אשר נתן וכו׳ וכמדברים בעדם):

הדיחם. מל׳ דחיה:

והשיבותים. מלשון השבה:

על אדמתם. אל אדמתם: