אָ֣ז תִּשְׂמַ֤ח בְּתוּלָה֙ בְּמָח֔וֹל וּבַחֻרִ֥ים וּזְקֵנִ֖ים יַחְדָּ֑ו וְהָפַכְתִּ֨י אֶבְלָ֤ם לְשָׂשׂוֹן֙ וְנִ֣חַמְתִּ֔ים וְשִׂמַּחְתִּ֖ים מִיגוֹנָֽם׃

בְּכֵן תֶּחְדִין כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל כַּד בְּחִנְגִין וְעוּלֵימִין וְסָבִין כַּחֲדָא וֶאֶהֱפוֹךְ אֶבְלְהוֹן לְבִיעַ וֶאֱנָחֵמִינוּן וְאַחֲדִינוּן מִדְווֹנְהוֹן:

ובחורים וזקנים יחדיו. לרוב השמחה יהיו הזקנים נמשכים אחר הבחורים לעשות כמעשיהם לשמוח במחול:

והפכתי. האבל שהיה להם מאז אהפוך לששון ובזה יהיו מנוחמים על האבל שמאז:

ושמחתים מיגונם. ר״ל ערך השמחה יהיה יותר מערך היגון שהיה להם מאז:

במחול. ריקוד של שמחה:

אז, ובחורים וזקנים ישמחו יחדו בשוה לא כמו בבנין בית שני שהזקנים בכו בכי גדול כי נזכרו בכבוד הבית הראשון, והפכתי אבלם החיצוני לששון שגדר הששון הם הסימנים שנעשו להוראת השמחה כמו לבישת בגדי יו"ט ודומיה וזה הפך האבל החיצוני שילבוש בגדי אבל, וגם ונחמתים על הצרות שסבלו בעבר, ושמחתים שמחת הלב מיגונם שהיה להם בעבר, שכל שיזכרו היגון העבר תגדל השמחה עתה: