כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל אֱזֵיל וְתֵימַר לְצִדְקִיָה מְלַךְ שִׁבְטָא דְבֵית יְהוּדָה וְתֵימַר לֵיהּ כִּדְנַן אֲמַר יְיָ הָא אֲנָא מָסַר יַת קַרְתָּא הָדָא בְּיַד מַלְכָּא דְבָבֶל וְיוֹקְדִנָהּ בְּנוּרָא:
ואמרת אליו. רצה לומר אליו לבד ולא יהיה עוד מי בדברך אליו:
(ב-ג) ואמרת אל צדקיה ואמרת אליו, צוהו שיאמר זאת בנבואה אל העם וגם שיאמר כן אל צדיקהו בעצמו, ור"ל תאמר פעם אחר פעם להודיע לכל, וזה היה הטעם שכלאו צדקיה עבור נבואה זאת כנ"ל סי' ל"ב, שהנבואה שלמעלה נבא אל העם, שכן הוא סגנון הנבואה שם וסיים שם כי תלחמו לא תצליחו שכ"ז אזהרה אל העם, ולכן כלאו כי על מה שאמר הנבואה אליו בעצמו לא היה ראוי שיחר אפו עליו שהוא עצמו שאלו כ"פ על דבר ה', ולכן ספר פה שמה שנבא ירמיה זאת כמה פעמים גם על זה היה מצווה מאת ה':
