וַיָּבֹ֣אוּ אֲ֠נָשִׁ֠ים מִשְּׁכֶ֞ם מִשִּׁל֤וֹ וּמִשֹּֽׁמְרוֹן֙ שְׁמֹנִ֣ים אִ֔ישׁ מְגֻלְּחֵ֥י זָקָ֛ן וּקְרֻעֵ֥י בְגָדִ֖ים וּמִתְגֹּֽדְדִ֑ים וּמִנְחָ֤ה וּלְבוֹנָה֙ בְּיָדָ֔ם לְהָבִ֖יא בֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃

וַאֲתוֹ גַבְרַיָא מִשְׁכֶם וּמִשִׁילוֹ וּמִשֹׁמְרוֹן תְּמַנָן גַבְרִין כַּד מְגַלְחִין דִקְנֵיהוֹן וּמְבַזְעִין לְבוּשֵׁיהוֹן וּמִתְחַמְמִין וְקוּרְבָּנָא וּלְבוֹנָתָא בִידֵיהוֹן לְאַיְתָאָה לְבֵית מַקְדְשָׁא דַיָי:

מגולחי זקן וכו׳. דרך צער ואבל על חורבן ירושלים ובה״מ וגלות יהודה:

להביא בית ה׳. יתכן שגם אחר החורבן הקריבו על המזבח וכמ״ש רז״ל שמעתי שמקריבין אע״פ שאין בית (מגילה י):

מגלחי. מלשון גלוח השער:

ומתגודדים. ענין שריטת הבשר וכן ויתגדדו כמשפטם (מ״א יח):

ויבאו אנשים, הוא רצה להעביר קול שגדליה הכה את האנשים היינו שצוה להרוג אותם על שהם מתאבלים על שריפת בהמ"ק, כמ"ש שהיו מגולחי זקן וקרועי בגדים, ועל שמוליכים מנחה ולבונה לבית ה' ורצה שיחשוב כל השומע שנבוכדנצר צוה לגדליה להרוג את כל המתאבל על בית ה' ואת כל ההולך להקטיר שם: